באיראן מנסים להתחיל ברגל ימין

ענף הפטרוכימיקלים מבקש להתגבר על כשלים בניהול ובעיות בהתנהלות פיננסית ולפתוח דף חדש 

Petroleum Economist

 

רצועת חוף בדרום איראן, מכותרת בין הרים לים, אפופה אבק במשך היום ובלילות מוארת בלהבות גז. סביב מה שמכונה “האזור הכלכלי המיוחד של פארס” והעיירה עאסליה, מתגבש לו מרכז סחר עצום של פטרוכימיקלים. זה הוא היבט אחד של ההשקעה האיראנית במגזר הזה שעדיין מתמודד עם אינספור אתגרים. בשנים הקרובות הוא עתיד לצמוח באופן עקבי.

מגזר הפטרוכימיה של איראן הוא השני בגודלו במזה”ת, אחרי ערב הסעודית. הפוטנציאל עצום: משאבי גז עצומים שמניבים גם אתאן ופחמימנים נוזליים; מיקום גיאוגרפי מצוין, אוכלוסייה שהיא כוח עבודה משכיל ומיומן ומאגר צומח של חברות הנדסה מקומיות.

עאסליה, שלחופה מגיע הגז משדה הענק דרום פארס ושם הוא מעובד, היא מרכז הסחר הפטרוכימי החשוב ביותר, אבל כלל לא היחיד. יש פרויקטים בפיתוח באתר הוותיק בבנדר-מאהשאהר, בקצה הצפוני של המפרץ, בפרובינציות המערביות והנמל האסטרטגי צ’אבהאר בדרום מזרח מחוז מוקראן. שדה הבור במוקראן לבדו מיועד לקיבולת של 25 מיליון טונות בשנה, כמות השווה לחצי מהכמות במדינה כיום.

אמנם NPC -“החברה הלאומית לפטרוכימיקלים” היא שמובילה את הענף, אבל התעשייה באיראן מבוזרת הרבה יותר משכנותיה. מספר חברות רשומות בבורסה של טהראן, כגון “טאמין חברה להשקעות בנפט ופטרוכימיקלים”, “החברה הפרסית לתעשיות פטרוכימיה”, “נפט וגז פרס”, “ג’אם פטרוכימיקלים”, “ח’ארג פטרוכימיקלים” ו”ג’אדיר חברת השקעות” שלכולן אחזקות חשובות בתעשייה. אבל לחברות הללו יש גם שווי שוק קטן, רשת של אחזקות ובעלויות צולבות של קרנות פנסיה, הן של המדינה והן של הצבא, רשויות מקומיות, החברה הלאומית לפטרוכימיקלים וחברות המקושרות למנהיג העליון עלי ח’מינאי. חברות תעשייה אחרות מפתחות גם הן פרויקטים גדולים.

 

180 מיליון טונות בשנה – היעד לתפוקת הפטרוכימיקלים לשנת 2025

השאיפה לנצל את משאבי הגז העצומים של איראן יכולה לגוון את הכלכלה ולייצא תמהיל חומרי זינה לתעשיות ולייצר מקומות עבודה שלא היו מתפתחים בייצוא גז בלבד. בימי שלטונו של מחמוד אחמדיניג’אד נותב יצוא הגז לתומכים מועדפים וכן, בתהליך של כביכול-הפרטה, נכסים בעלי ערך רב הועברו לגופים המקושרים למשמרות המהפכה.

בשל כך, יש לא מעט פרויקטים שתועלתם הכלכלית מוטלת בספק וחברות חלשות מבחינה ניהולית או פיננסית. בחלק מהמקרים, אם המפעלים תופעלו כהלכה, הדבר הוביל להצפה מאסיבית של השוק העולמי. לכן באופן משונה, הסנקציות, המחסור בגז וההון והקשיים בהשגת ציוד ומימון דווקא החזיקו את המפעלים האלה עם הראש מעל המים.

 

התרחבות לפניך

רבים מהמפעלים שנפתחים בקושי רב יתוכננו מחדש למטרה ריאליסטית יותר. למשל, אחרי שהפנימה כי יש יותר מדי מפעלי מתנול הכריזה איראן שלא יונפקו עוד אישורים למפעלים כאלה, גם לא באזור המועדף במוקראן, אלא אם יוסבו לייצור מתנול לאולפינים.

עם זאת, תעשיית הפטרוכימיקלים מוכנה לגל התרחבות ברגע שהפרויקטים החכמים יותר יצאו לפועל. באופן רשמי, התפוקה אמורה להגיע ל-117.1 מיליון טונות בשנה עד 2020 ו-180 מיליון טונות בשנה עד 2025, מ-51 מיליון טונות ב-2016. המטרות נראות ריאליות, בייחוד כשמסגרת הזמן היא 2020-22, אך האם איראן עדיין תצמצם את הפער מול ערב הסעודית?

אחד הפרויקטים המרכזיים הוא מפעל לייצור מתנול מצפון לעאסליה, שאמור להתחיל לפעול בימים אלה ולהיות הגדול בעולם בתחומו; השלב השני של מתחם הפטרוכימיקלים של קאביאן; ושלב שני של חברת מורבאיד פטרוכימיקלים. מפעלי פוליתילן נמצאים במספר נקודות במחוזות ח’וזסתאן, אילאם וכורדיסטאן, לאורך צינור האתילן המערבי.

יש עוד אתגרים גדולים, וחוסר המימון הוא אחד מהם, כי משקיעים בינלאומיים עדיין חוששים בשל הסנקציות של ארה”ב והסיכון שכרוך בהתנהלות מול גופים שמקושרים למשמרות המהפכה. עד שיצא לפועל הסכם המעצמות על תכנית הגרעין האיראנית, התקשו בתעשייה להגיע לטכנולוגיה ולציוד ברמה גבוהה והסקטור עודנו נחשל בכל הקשור לניהול מודרני.

תעשיית הגז סובלת מאותן בעיות של סדר עדיפויות. היה עליה להחליף מוצרי נפט בשימוש מקומי (חשמל ותחבורה), ולשמור על הנתח שלה בתמהיל האנרגיה ולספק יותר מ-70 אחוז לתעשייה ולפטרוכימיקלים; להזרים גז לשיוב נפט; לייצא למדינות ערב השכנות, לתת-יבשת ההודית ולאירופה. נוסף על כך, עליה להמשיך לספק גם ללקוחות הקבועים בטורקיה, כמו גם ללקוחות חדשים בעיראק.

בעיקרון, מבחינת כמות גז, איראן מסוגלת לספק את הסחורה. מכירת הגז הטבעי, לרבות הזרקה מחדש ונוזלי גז טבעי הוכפלה בשניים ויותר בין 2004-2016, בעיקר בזכות הפיתוח של השדה ‘דרום פארס’, שאיראן חולקת עם קטאר. שדות מועמדים לפיתוח, כגון קיש, צפון פארס, פארזד-א’ ופארזד-ב’, מכילים גז יבש ויניבו פחות אתאן ונוזלי גז טבעי לתעשייה הפטרוכימית.

בעונה הקרה מעדיף הממשל לספק יותר גז למשקי הבית מאשר לתעשייה. המגמה הזאת מתנגשת עם רוב הפרויקטים של שיקום תעשיית הפטרוכימיקלים ולכן מפעלים רבים עובדים פחות.

תעשיית הפטרוכימיקלים של איראן

האירופאים בפתח

אחרי שהוסרו הסנקציות, סין ויפן הקצו קו אשראי להשלמת הפרויקטים. ‘טוטאל’ ו’של’ חתמו על הסכמים ראשוניים לפצחני אתאן ופרויקטים נוספים, בעוד שחברת הפטרוכימיקלים BASF ניהלה בשנה שעברה משא ומתן על מתחם ליצור אתילן ופוליתילן, מו”מ שנראה כי נמוג מאז. במקרים אחרים, חברות אירופיות כגון ‘לינדה’, ‘הלדור טופסו’ ו’אייר ליקוויד’ מחפשות בעיקר להיות מעורבות בהנדסה ובאספקת ציוד.

המחירים תחרותיים בסטנדרטים עולמיים. אמנם כיום הם גבוהים יותר מהסעודיים, אבל בממלכה המחירים יעלו ברגע שיוסרו הסובסידיות, ובכל מקרה בדרך כלל בסעודיה לא מחלקים הקצאות של גז חדש למפעלים שאינם של חברת ‘ערמקו’. עם זאת, איראן מתמודדת עם תחרות מארה”ב, בהתחשב בגז הפצלים הזול שלה, בייחוד לאתילן ופוליתילן.

שר הנפט, ביג’אן זאנגנה, מתכוון להרחיב את שרשרת הערך של הפטרוכימיקליים. בערב הסעודית, איחוד האמירויות ובכווית הוקצה גז כחומר זינה בכמות גדולה כבר לפני כמה שנים, ולכן, פרויקטים חדשים יומרו לחומרי זינה מעורבים (נוזלי גז טבעי, נפטא ואף נפט גולמי), או שיתמקדו בהולכה ושיווק. בחברת ‘סאביק’ שבערב הסעודית, חברה בינ”ל ברמה עולמית של פטרוכימיקלים, שותפה מקובלת בקרב השחקניות הזרות, מקפידים להתפתח ולהחכים כל הזמן. ‘ערמקו’ מרחיבה גם היא את כושר הייצור ושתיהן משיגות מימון ללא שום בעיות. באיראן, לעומת זאת, אין אף חברה שמשתווה להן.

אמנם איראן מייצרת כמאה מוצרי פטרוכימיה, היא עדיין באמצע הדרך בכל הקשור בהרחבת הקיבולת הבסיסית שלה. היא מייצאת בעיקר אתילן, פוליתילן, מתנול ומונו אתילן גליקול. בהיותה יצרנית המכוניות הגדולה במזה”ת, איראן מצמיחה גם שוק מקומי לפוליפרופילן ובוטאדיאן. אולם תעשיית מוצרי הצריכה דורשת כימיקלים אחרים המבוססים על טולואן ובנזן, שהייצור שלהם עדיין מצומצם. במקרים מסוימים, איראן אפילו מייבאת חומרי גלם.