לאחרונה, שני אירועים העלו לכותרות את נושא מיסוי הפחמן. הראשון היה דו"ח האו"ם שמזהיר מפני תוצאות הרות אסון, אם פליטות הפחמן בעולם לא יצטמצמו בחצי, עוד בעשור הקרוב. השני היה זכייתו המשותפת של פרופסור וויליאם נורדהאוס מאוניברסיטת ייל בפרס נובל לכלכלה על עבודתו פורצת הדרך בנושא תמחור פחמן.
זה ארבעה עשורים שנורדהאוס עוסק בנושא שינוי האקלים וכתב על היתרון של שימוש בתמחור להפחתת פליטות הפחמן. המחקר שלו מראה כי העלאת מחירים באמצעות מס פחמן, למשל, היא דרך יעילה יותר להפחתת פליטות מאשר פיקוח ממשלתי ישיר על כמות הפליטות, באמצעות מגבלות רגולטוריות על מכוניות ותחנות כוח. מחירים גבוהים יותר יעודדו חברות וצרכנים למצוא חלופות למוצרים מבוססי פחמן, וכן פיתוח טכנולוגיות חדשות שיהיו גם תחרותיות יותר מבחינת המחיר. השקפה זו היא כיום הדעה הרווחת בקרב כלכלנים.
נסיעה חינם
למרבה הצער, שליטה בכמות פליטות הפחמן בעולם מהווה מגבלה מדעית רווחת בכל הצעדים הדרושים לצמצום שינויי האקלים. עם זאת הגבלות ישירות על פליטות הפכו למנגנון העיקרי של פרוטוקול קיוטו משנת 1997 ושל הסכמי פריז משנת 2016, שבאו לחזק את אותו פרוטוקול. הדו"ח האחרון של האו"ם מראה כי הסכמים אלה רחוקים מאד מלעמוד ביעדי הפחתת הפליטות שנקבעו בהם.
הפאנל הבין-ממשלתי של האו"ם בנושא שינוי האקלים הגיע למסקנה כי על העולם להפחית את פליטת הפחמן הדו-חמצני בכחמישים אחוזים עד שנת 2030 ולחסל אותה עד שנת 2050, על מנת לשמר את יכולתו של כדור הארץ לקיים חיים. אבל כיצד נשיג מטרה זו?
נורדהאוס מחזיק בדעה אגנוסטית יחסית לגבי השאלה אם המנגנון הטוב ביותר הוא מס ישיר על פחמן או בן דודו, המנגנון הרגולטיבי בשם Cap & Trade שלפיו, לכל אחת מהישויות הכלולות בהסדר נקבעת מכסה של פליטות גזי חממה לתקופה מסוימת. גוף שמצליח להפחית פליטות אל מתחת למכסה שנקבעה לו, רשאי למכור את יתרת "רישיונות הפליטה" לגוף אחר בהסדר, אשר חורג מהמכסה שהוקצתה לו. אבל כך או כך, נורדהאוס טוען שחובה על המדינות להעלות את המחיר של דלקים פוסיליים כדי להגן על האקלים ועל טובת העולם כולו. ולא, חברות, יחידים, ואפילו מדינות ימשיכו לתפוס טרמפ על העולם משום שהם ינצלו את היתרונות של שימוש בדלק פוסילי מבלי לשלם עבור ההשלכות הסביבתיות שלו. אם עלויות גלובליות אלה – השפעות חיצוניות מבחינת "השיח האקולוגי-כלכלי" – לא תהיינה מובנות במחיר, לא יהיה שום תמריץ למשתמשי פחמן בודדים להפחית את צריכתם, וכל האנושות עלולה לסבול מן ההשלכות.
מועדון האקלים
פתרון אחד של נורדהאוס: מועדון אקלים עולמי. מסה קריטית של מדינות אשר ישתתפו בפורום זה על ידי הסכמה למחיר יעד בינלאומי של פחמן. הן תוכלנה לקבוע מחיר של 25 דולר או 30 דולר לטון של פחמן דו-חמצני למשל, בכל דרך שירצו – יחד עם מס ומנגנון "הגבל וסחר", או שילוב אחר כלשהו. מדינות שתסרבנה להצטרף לשיטת תמחור כזו תיענשנה, למשל על ידי הטלת מיסוי כבד על כל הטובין המיובאים ממדינות שאינן חברות. אם עלות הסירוב תהיה גבוהה מספיק, רוב המדינות יצטרפו למועדון.
כפי שנורדהאוס ממהר להודות, מס פחמן מעלה הרבה שאלות מעשיות הנוגעות לתכנון ויישום. הקולגה שלו, אדל מוריס, ממרכז מדיניות המס בוחנת מיסוי חוצה גבולות על פליטת פחמן. שני עמיתים נוספים ממרכז מדיניות המס, דונלד מרון ואריק טודר, חוקרים יחד כיצד כדאי לגבות את המס, מה צריך להיות גובה המס האופטימלי, ומה לעשות עם ההכנסות.
מעבר לבעיות טכניות נרחבות אלו, כלכלנים בתחום האקלים מתלבטים אם רעיון מועדון האקלים של נורדהאוס בכלל מציאותי. ואם התחזיות של האו"ם נכונות, רמת המחירים שנורדהאוס מציע (לאחרונה 30 דולר לטון) סביר שתהיה נמוכה מכדי למנוע אסון.
שלוש ציפורים במכה
כל עוד הנשיא טראמפ ורוב הרפובליקנים בקונגרס נחרצים בדעתם נגד מס פחמן, ואפילו, במידה זו או אחרת, מכחישים כי שינוי האקלים מהווה בעיה בכלל, ההצעות של נורדהאוס לא יהפכו לחוק בקרוב.
אלא ששינוי האקלים הוא בהחלט אמיתי. כמו גם הגירעון בתקציב האמריקאי. וכך גם הצורך בהכנסות נוספות ממסים, כדי לספק את הצרכים של דור הבייבי בום המזדקנים. מתישהו בחלוף הזמן, המחוקקים יבינו כי יש להם אפשרות להרוג שלוש ציפורים במכה אחת. בנוסף, מבחינתם של השמרנים, מס פחמן עשוי להוות בונוס נוסף בכך שהוא יחליף לפחות כמה תקנות המבקשות להגביל את השימוש בדלק מאובנים.
בבוא היום, כאשר הקונגרס יתייחס סוף סוף ברצינות לרעיון של מס פחמן, הם יביטו לאחור על עבודתו של ביל נורדהאוס, החל בשנות ה-70 המאוחרות ואולי יתהו: מדוע לקח לנו כל כך הרבה זמן?
האם תמחור הפחמן הצליח? איפה הוא נכשל? – מתוך תקציר שיחה עם נורדהאוס שהביא ה"ניו יורק טיימס"
במקרה של האיחוד האירופי למדנו שברגע שמסבכים את הגרסה הפשוטה של תמחור לפחמן בשלב היישום, התוצאה שונה לחלוטין. אחד הדברים שגילינו: שיטת ה"הגבל וסחר" בעייתית בין השאר משום שהיא תלויה בתחזיות של הפליטות העתידיות. אם התחזיות האלה יתבררו כשגויות, השיטה תיכשל.
באיחוד האירופי, התחזיות הצביעו על כמות גדולה של פליטות, אבל הפליטות בפועל היו מעטות מאוד, ולכן מחיר הפחמן צנח משמעותית, משלושים דולר למספרים חד ספרתיים. למחיר נמוך כל כך אין השפעה על הפליטות. התכנון היה פגום. אם המודלים היו חוזים פחות מדי פליטות והמחיר היה עולה לאלף דולר לטון, הייתה בעיה שונה לחלוטין.
למס הפחמן יש בעיות אחרות, אבל לא את זו. מחיר הפחמן לא תלוי בכמות הפליטות. כשאני מדבר עם אנשים על האופן שבו יש לתכנן מחיר לפחמן, אני חושב שהמודל הנכון הוא של קולומביה הבריטית. מעלים את מחירי החשמל במאה דולר לשנה, אבל אז הממשלה מחזירה דיווידנד בצורת מחירי אינטרנט נמוכים יותר במאה דולר לשנה. במונחים מציאותיים, מעלים את המחיר של סחורות הפחמן אבל מורידים את המחירים של סחורה נטולת פחמן.
לשיטה כזו יש אפקט כלכלי נכון ואפקט פוליטי לא רעיל. בקולומביה הבריטית לא רק התכנון היה מוצלח, גם הביצוע היה הצלחה פוליטית.