המטה של BASF בלודוויגסהפן הוא מקום סואן ושוקק חיים. זו תשלובת הכימיקלים הגדולה בעולם, בגודל של עיירה קטנה, עם אחד ממתקני טיהור השפכים הגדולים באירופה, בית חולים ותחנת כיבוי אש משלו.
גז טבעי הוא עורק החיים הראשי של לודוויגסהפן. זהו החומר הזורם דרך רשת הצינורות הצפופה שלו, הדלק עבור תחנות הכוח שלו, וחומר הזינה במפעלים הפטרוכימיים. המלחמה באוקראינה גדעה באחת את מקור האספקה העיקרי שלו.
תגובתה הראשונית של BASF לזינוק הייתה השבתה של מפעל האמוניה וצמצום קצב הייצור של מתקן האצטילן שלה, מה ששיבש את הפקתן של שתיים מאבני היסוד בייצור שלל מוצרים החיוניים לשרשרת הערך בתעשייה המודרנית.
אווה לייבלט, מנהל המתקנים האירופיים של BASF טוען ש"מחירי הגז הטבעי הגבוהים יצרו מצב שזול יותר לייבא אמוניה ממדינות אחרות מאשר לייצר אותה בעצמנו". באוקטובר הלכה החברה עוד צעד קדימה והגיעה למסקנה שאם עלויות האנרגיה יאמירו עוד יותר, המצב יפגע בתחרותיות של אירופה עד כדי כך שתאלץ לשנות את כל עסקיה.
המנכ"ל מרטין ברודרמולר הודיע ש- BASF תצטמצם באירופה "כמה שיותר מהר, ואם יידרש, גם לצמיתות". רוב הקיצוצים צפויים להתבצע באתר לודוויגסהפן.
BASF אינה לבד במערכה. מאז הקיץ, חברות ברחבי גרמניה נאבקות להסתגל להיעדר הכמעט מוחלט של הגז הרוסי. הן עמעמו את האורות, עברו לנפט – וכמוצא אחרון, צמצמו את הייצור. חלקן אפילו שוקלות להעביר את הפעילות למדינות שבהן האנרגיה זולה יותר. המצב הזה מעורר חשש כבד לגבי עתיד התעשייה הגרמנית והמודל העסקי של המדינה, אשר מבוסס כבר תקופה ארוכה על האנרגיה שהייתה זולה ומובטחת בשפע מרוסיה.
קונסטנז סטלצנמולר, מנהלת המרכז לארה"ב ואירופה במכון ברוקינגס אומרת שגרמניה היא מקרה בוחן של מדינה מערבית שנקטה "הימור אסטרטגי" של גלובליזציה ותלות הדדית ועכשיו היא סובלת מההשלכות.
"כמו במיקור חוץ, היא הפקידה את הביטחון שלה בידי ארה"ב, את הצמיחה בייצוא שלה בידי סין ואת צרכי האנרגיה שלה בידי רוסיה", כתבה ביוני. "כעת היא מוצאת את עצמה פגיעה במיוחד בתחילת המאה ה-21, שמתאפיינת בתחרות כוחנית גדולה ומרוץ התחמשות גובר המתאפיין בתלות הדדית של בעלי ברית ויריבים כאחד".
במובנים רבים, BASF ממחישה את הנקודה של סטלצנמולר. עם השנים, היא הפכה להיות תלויה מאוד בגז מרוסיה: ברודרמולר אמר באפריל שאותו גז היווה "בסיס לתחרותיות של התעשייה שלנו".
בנוסף, גרמניה נעשתה יותר ויותר קשורה בסין, שאחראית כיום ל-12 מיליארד אירו מהכנסותיה השנתיות. בימים אלה BASF בונה קומפלקס כימיקלים בהשקעה של 10 מיליארד אירו בגואנגדונג שבדרום מזרח סין – ההשקעה הגדולה בתולדותיה במדינה זרה.
יש בברלין מי שבוחנים את המפעל החדש בסין בחשדנות. "הם למעשה בונים שם גרסה נוספת של לודוויגסהאפן", אומר בכיר גרמני. "החשש הוא שהם עלולים יום אחד לסגור את האתר הגרמני לחלוטין ולהעביר את כל העסקים למפעל הסיני. לבעלי המניות ממש לא אכפת, כל עוד הכסף ימשיך לזרום".
BASF דחתה במידה רבה את הטענות, שלפיהן היא חוזרת על אותן טעויות שעשו עסקים גרמניים ברוסיה – הופכת תלויה מדי במדינה אוטוריטרית עם כוונות אגרסיביות כלפי שכנותיה. ברודרמולר, שבילה עשר שנים בהונג קונג, אומר ש- BASF לא יכולה להרשות לעצמה לא להיות בסין, שמהווה 50 אחוזים משוק הכימיקלים העולמי וצומחת הרבה יותר מאשר אירופה.
היו סיכונים, אמר ברודרמולר לכתבים באוקטובר, אבל "הגענו למסקנה שסין היא הזדמנות ובהחלט הגיוני להרחיב את דריסת הרגל שלנו בה". על הגרמנים "להפסיק את המתקפה הזאת על סין ואת עצמנו לבחון עם קצת יותר ביקורת עצמית".
יש גרמנים שעושים בדיוק את זה – וקוראים לחשיבה מחודשת של הפרדיגמה הכלכלית של המדינה, על כל היבטיה, החל מרגולציה ועד הגירה. "המודל העסקי הגרמני חייב להשתנות", אומר שר האוצר כריסטיאן לינדנר לפייננשל טיימס. "הוא התבסס על מחירי אנרגיה נמוכים, על שפע של עובדים מיומנים, ועל שווקים הפתוחים למוצרי ההייטק של גרמניה. אבל המודל הזה לא עובד יותר כי היסודות שעליו הוא נשען השתנו לגמרי".
"אנחנו חיים מהיד לפה"
חברות בכל גרמניה מוצאות את עצמן טובעות בזינוק המהיר של מחירי האנרגיה. KPM, אחת מיצרניות הפורצלן הוותיקות באירופה, שב-1763 הוקמה על ידי המלך פרידריך הגדול מפרוסיה, שורפת את האגרטלים, הכוסות והצלחות שלה בכבשנים בחום של 1,600 מעלות ואין לה חלופה לגז.
"זהו המשבר הגדול ביותר שידעה החברה מאז מלחמת העולם השנייה", אומר המנכ"ל יורג וולטמן. "אנחנו חיים מהיד לפה."
KPM הצליחה לצמצם את צריכת האנרגיה שלה ב-10-15 אחוזים, הוא אומר, על ידי כיבוי האורות והחימום בסופי שבוע ובידוד הכבשנים בצורה יעילה יותר "כדי שנוכל להסתדר עם פחות אש". החברה לא צמצמה את הייצור: אבל העלויות שלה זינקו, לא רק עלויות האנרגיה אלא כל חומרי הגלם ותשומות אחרות כמו חומרי אריזה. וולטמן אומר ש- KPM תיאלץ להעלות את מחירי מוצריה עד אמצע השנה הבאה.
נתונים סטטיסטיים שפרסמה הממשלה בחודש שעבר מראים שהייצור בתעשיות עתירות אנרגיה, המהוות 23 אחוזים מכלל המשרות בתעשייה בגרמניה, הצטמצם בעשרה אחוזים מתחילת השנה. מגזרים כמו מתכת, זכוכית, קרמיקה, נייר וטקסטיל ספגו את המכה הגדולה ביותר. "זה אומר שיש 1.5 מיליון עובדים בגרמניה שהתעשיות שלהם נתונות כרגע ללחץ אדיר", אומר קלמנס פיוסט, ראש מכון Ifo.
Heinz-Glas, יצרנית זכוכית בת 400 שנה ששוכנת במדינת בוואריה ומייצרת בקבוקים וצנצנות לתעשיית הבישום והקוסמטיקה, מתקשה גם היא. "ב-2019 שילמנו כ-11 מיליון אירו עבור אנרגיה – השנה נשלם 32 מיליון אירו", אומרת קרלטה היינץ, מנכ"לית החברה.
בניגוד ל-KPM, היינץ-גלאס התקשתה לצמצם את צריכת הגז שלה. "אין מקום לאמצעי התייעלות אנרגטית", מסרו היינץ. "תמיד היינו זהירים מאוד לגבי צריכת אנרגיה ולכן לא נוכל לעשות הרבה יותר כדי להפחית אותה עוד".
תקוותה היא שהממשלה תתערב. יש לכך תקדים: במאה ה-19 נקלעה חברת היינץ-גלאס למשבר כשמחיר העץ, מקור האנרגיה העיקרי שלה, זינק. "הממשלה מימנה הקמה של מסילת ברזל כדי שניתן יהיה להעביר פחם ישר למפעל שלנו, וכך צלחנו את המשבר", כך מסרה.
מעט עזרה כבר בדרך. בספטמבר הכריז הקנצלר אולף שולץ על גיבוש חבילת סיוע של 200 מיליארד אירו כדי לרכך את ההשפעה של עלויות אנרגיה הגבוהות על חברות ומשקי בית, כולל בלימה של מחירי הגז. היינץ מקווה שזו רק ההתחלה. "הממשלה תעשה מה שצריך כדי לשמור על התעשייה בגרמניה. בלי תעשייה המדינה שלנו לא שווה כלום".
יצרני הזכוכית והקרמיקה בגרמניה אולי נאבקים, אבל הם קטנים יחסית. לא כך תעשיית הכימיקלים, המעסיקה מעל 450,000 עובדים בגרמניה. "אם זו תצטמצם בחצי, תהיה לכך השפעה ישירה על הצמיחה של המדינה", אומר הנריק אהלר, מנהל EY גרמניה.
לגרמניה תעשיית הכימיקלים הגדולה ביותר באירופה ללא ספק – אך היא נשענת כמעט לחלוטין על אנרגיה וחומרי גלם מיובאים. במשך עשרות שנים, BASF, צרכנית הגז התעשייתית הגדולה באירופה, ייבאה את הרוב מרוסיה.
כעת מתברר מחירה של התלות. החברה טוענת שבין ינואר לספטמבר היא נאלצה לשלם 2.2 מיליארד אירו יותר עבור גז לעומת התקופה המקבילה בשנת 2021, ובסופו של דבר רשמה הפסד של 130 מיליון אירו בעסקיה בגרמניה ברבעון השלישי. כעת היא מתכננת לגלח מיליארד אירו מהעלויות במהלך השנתיים הקרובות, בין השאר בתגובה לעלייה במחירי האנרגיה.
מר ליבלט מ- BASF לא צופה הקלה משמעותית בקרוב. "מחיר הגז ירד אבל הוא אפילו לא קרוב למה שהיה קודם. והוא יישאר משמעותית יקר יותר מאשר בארה"ב, למשל."
החשש מדעיכת התיעוש
החשש העיקרי עכשיו הוא שבטווח הרחוק גרמניה תיפטר לגמרי מהייצור התעשייתי שלה כולו. סקר שנערך בקיץ על ידי BDI, השדולה העסקית הראשית של גרמניה, מצא שכמעט אחת מכל ארבע חברות במה שמכונה בגרמניה 'מיטלשטנד' – החברות הקטנות והבינוניות המהוות את עמוד השדרה של כלכלת גרמניה – שוקלת להעביר את פעילות הייצור לחו"ל. המניע הוא בעיקר עלויות האנרגיה.
אבל העלויות הן לא הגורם היחיד. הסביבה העסקית בגרמניה ובאירופה באופן רחב יותר, "התנוונה", אמר ברודרמולר מ- BASF באוקטובר. הצמיחה בשוק האירופי הייתה איטית כבר עשור. הרגולציה באיחוד האירופי יוצרת "אי ודאות גדולה", אמר.
בכירים בתעשייה מציינים צעדים כמו הצו בעניין פליטות בתעשייה של האיחוד האירופי ואסטרטגיית הכימיקלים לקיימות, שנועדה לאסור על שימוש בכימיקלים המזיקים ביותר במוצרי צריכה. "העול הרגולטורי המצטבר הוא אולי משהו ששחקנים גלובליים יכולים להתמודד איתו אבל אני לא יודע איך חברה בינונית של 100-200 אנשים אמורה לעכל דבר כזה", אומר ליבלט.
במסגרת החוק, הסובסידיות לרכישת כלי רכב חשמליים יוגבלו לכאלה המיוצרים מחלקים מצפון אמריקה ומורכבים שם, מדיניות שלדברי האיחוד האירופי תפגע בבסיס התעשייתי של אירופה ותפר את חוקי ארגון הסחר העולמי.
בשיחה בתוכנית אירוח בטלוויזיה לאחרונה, אמר זיגפריד רוסוורם, ראש ה- BDI ארגון התעשייה הגרמני, כי הוא הופתע מן "המספר הרב של חברות מיטלשטנד (חברות בסדר גודל בינוני) שטוענות שעם היתרון שיש לחברות אמריקאיות לפי המדיניות 'קנה אמריקאי' אני צריך לשקול ברצינות לבצע את ההשקעה הבאה שלי שם ולא בגרמניה".
יש כאלה שמרחיקים לכת וצופים שגרמניה תאבד לגמרי את הבסיס התעשייתי שלה. אנליסט דויטשה בנק, אריק היימן, חזה לאחרונה כי חלקו של הייצור בערך המוסף הגולמי של גרמניה – 20 אחוז ב- 2021 – יצטמצם בשנים הקרובות. "אם בעוד עשר שנים נסתכל בדיעבד על המשבר הנוכחי נראה את התקופה הזו כנקודת ההתחלה של תהליך דעיכה מואץ של התעשייה בגרמניה", כתב.
חברות רב לאומיות גדולות ישרדו. אבל "ההסתגלות לעולם האנרגיה החדש, תהיה אתגר גדול יותר עבור חברות 'מיטלשטנד' גרמניות, במיוחד בתעשיות עתירות אנרגיה. הרבה חברות לא יעמדו בזה".
בונים על חוזקות
הממשלה פחות פסימית. רוברט האבק, שר הכלכלה, אמר בוועידה בנובמבר כי יש מי ששואבים הנאה קיצונית מניבוי דעיכתה של גרמניה וצופים בעיות "רק כדי שיוכלו להתענג עליהן. מי שחושב שנאפשר לגרמניה להתמוטט כמעצמה תעשייתית, לא מעריך את כושר ההמצאה של התעשייה הגרמנית, ולא מעריך את הנחישות של ממשלת גרמניה ושל המשרד שלי. זה לא יקרה".
ויש גם כלכלנים אופטימיים. ינס סודקום, פרופסור לכלכלה בינלאומית באוניברסיטת היינריך היינה בדיסלדורף, מצביע על הצעדים הממשלתיים כמו בלימת מחיר הגז. "הצעד הזה פחות או יותר מסלק את החשש של דעיכת התיעוש", הוא אומר. הוא גם מדגיש את החוזקות ארוכות הטווח של התעשייה הגרמנית – שרשראות ערך משמעותיות, פרודוקטיביות ואיכות מוצרים גבוהה, וחברות בסדר גודל בינוני, שהן מובילות עולמיות בתחומן.
ההצלחה התעשייתית של גרמניה "היא תוצאה של השקעות לטווח ארוך, ידע נרחב ורמה גבוהה של אוטומציה", הוא אומר. "אלה יתרונות שהצטברו במשך עשרות שנים ולא ייעלמו ככה פתאום."
גרמניה כבר הוכיחה בעבר שבשעת משבר היא יודעת לשנות בהצלחה את המודל העסקי שלה. 'אג'נדה 2010', הליברליזציה הגורפת של מערכת הביטוח הלאומי ושוק העבודה, שבשנת 2033 קידם הקנצלר גרהרד שרדר, היא הדוגמה הבולטת. הרפורמות עודדו עשרות אלפים לחזור לעבודה וצמצמו את האבטלה בטווח הארוך. "הצלחנו לצאת מזה אז", אומר אהלרס. "זה לא היה קל, אבל כשהולכים עד הסוף, אפשר להצליח."
רבים בברלין טוענים שהמשבר הנוכחי יכול להוות תמריץ דומה לרפורמה, בדיוק כמו האבטלה הגבוהה והקיפאון הכלכלי של תחילת שנות ה- ,2000 שהובילו לאג'נדה 2010. אבל זה ידרוש עבודה, מודה לינדנר. "נדרשת רפורמה בהגירה כדי לאפשר ליותר עובדים מיומנים להיכנס לגרמניה, להאיץ את הליכי התכנון כדי שמיזמי תשתית יתקדמו מהר יותר, לשחרר את שווקי ההון שלנו מן הכבלים כדי שיוכלו לממן סטארט-אפים ולבצע דיגיטציה של הכלכלה והמינהל הציבורי שלנו. עלינו להגביר את הקצב ולהתגבר על החולשות שלנו".
עם זאת, שרים, ראשי חברות וכלכלנים מסכימים כי עתידה של התעשייה הגרמנית תלוי במהירות שבה תמצא דרכים חדשות לספק לעצמה חשמל. המדינה נקטה צעדים נועזים למציאת חלופות לייבוא אנרגיה מרוסיה, לבניית מסופים ליבוא לגז טבעי נוזלי, להחזרה לפעילות של תחנות הכוח הפועלות על פחם ולהארכת חיי הכורים הגרעיניים שלה.
היא גם מזרזת את הפריסה של אנרגיית רוח ואנרגיה סולארית, חלק מרכזי בתוכנית לייצר שמונים אחוז מהחשמל שלה ממקורות מתחדשים עד 2030 – לעומת 50 אחוזים כיום – ולהפוך לנייטרלית מפליטת פחמן עד 2045.
אבל ב- BASF חוששים שזה מתקדם לאט מדי. "בשביל להשיג את היעד לשנת 2030 צריך להתקין כמעט 30 ג'יגה-וואט בכל שנה, אבל בשנים האחרונות בנינו רק 6.5 ג'יגה-וואט בממוצע בשנה", אומר לארס קיסאו, ראש מחלקת Net Zero Accelerator של BASF. "כך כל שנה הפער גדל".
האתגר הוא בהחלט עצום. על פי גורמים בתעשייה, גרמניה צריכה להציב שש טורבינות רוח ביום כדי לעמוד ביעד של 2030, מה שדורש לא פחות מ- 3,300 טון פלדה ביום – כמעט חצי מגדל אייפל. עם זאת, בין ינואר ליוני השנה, היא עמדה בקצב של פחות מטורבינה אחת ביום.
מרקוס סטילמן, ראש ה- VCI, ארגון הסחר בכימיקלים הגרמני, אומר כי מול מכשולים כאלה, גרמניה עלולה "להפוך ממדינה תעשייתית למוזיאון תעשייתי". כשנשאל על הערותיו של סטילמן, אמר שר הכלכלה האבק לפייננשל טיימס כי המצב שאליו נקלעה תעשיית הכימיקלים הוא "ללא ספק מאתגר". אבל רמז שהיא יכולה להאשים רק את עצמה. "הם לא גיוונו את אספקת האנרגיה שלהם אלא הסתמכו על גז רוסי", הוא אומר. "ועכשיו התברר שזו הייתה טעות."