"אחרי פוקושימה, הכלכלה הייתה במצוקה. נדרשנו לכיול מחדש ומן היסוד של כלכלת האנרגיה שלנו" אומר קן קויאמה, מנכ"ל וכלכלן בכיר במכון היפני לכלכלת אנרגיה. מכאן התקבלו ההחלטות בעת האסון לפני חמש שנים. "היו הפסקות חשמל יזומות. בהתחשב בנסיבות, התמודדנו יפה – אבל נזקקנו לתהליך שיקום מיידי".
רעידת האדמה והצונאמי שהיכו בחוף הפאסיפי של יפן ב-11 במארס 2011 שינו את המדינה לנצח והשאירו מאחוריהם כלכלת אנרגיה הרוסה. מאז מלחמת העולם השנייה, מקוששת הממשלה יפנית שאריות בשוק האנרגיה העולמי ומחפשת שיטות להפחית את תלותה ביבוא. כיום, בימי ממשלתו של שינזו אבה הפחם והגז המונזל עדיין ישלטו בכיפה, ולאנרגיות המתחדשות יהיה תפקיד גדול אף יותר. גם האנרגיה הגרעינית חוזרת לזירה.
מוקד הרעש, שהיכה בעוצמה של Mw8.9 היה במרחק 70 קילומטר בלבד מחצי האי אושיקה שבטוקוקו, ולכן, ההשפעה על היבשה הייתה עצומה. בסנדאי רעדה האדמה במשך שש דקות שלמות. בניינים התמוטטו ומכוניות הושלכו לקצה השני של הרחוב. אחרי הדממה באו וגאו הגלים.
הצונאמי, בגובה 3.048 מטר, היכה כעשר דקות אחרי רעידת האדמה. רבות מהערים הגדולות הזרועות לאורך החוף המזרחי, אלו שלא נהרסו מהרעש הראשון, פשוט טבעו. הממשלה הורתה לתושבים לעלות למקומות גבוהים ומיד.
תחנת הכוח פוקושימה 1, שמפעילה חברת החשמל של טוקיו (Tepco), הרגישה את מלא העוצמה של הצונאמי, כשחומת הים, שנבנתה על מנת להגן עליה, התבררה כחסרת תועלת: היא לא תוכננה לעמוד בפני גלים בגובה ובעוצמה שכאלה. בשל האימפקט של רעידת האדמה, שלושה מששת הכורים כבו באופן אוטומטי מטעמי בטיחות. השלושה הנותרים המשיכו לפעול תוך שהגלים היכו בהם בעוצמה ואף חדרו אליהם. משאבות הקירור, מנועי הדיזל וציוד הכרחי אחר, נהרסו מיד. רכיבים של מערכת הקירור הפעילה והגיבוי החשמלי שעליהם הם נסמכו, יצאו מכלל שימוש. מימן וגזים אחרים החלו להשתחרר ולהיאסף כשדלקים נמסו והחלו התפוצצויות שנמשכו ימים אחר כך. כשהקרינה הרדיואקטיבית החלה להשתחרר, ברור היה שהמתקנים קורסים.
אמנם חלקים מהמערכת עברו שדרוג, אבל המפעל בן ה-40 אמור היה לצאת מכלל שימוש, ועד מהרה התברר שהוא הרוס לחלוטין. כשהליבה נמסה בכור מספר 1, חלק מהדלק חדר לקליפת הכור והגיע לתחתית המכל. בניסיון לקרר את המערכות, נשאבו פנימה מי ים אשר העלו חלודה בציפוי מתכת והדליפות היו בלתי נמנעות. מי תהום מההרים שסביב העיר נשפכו לתוך הבניינים והעלו חששות שמים מזוהמים יגיעו לים דרך הנמל שבגבולות התחנה. יותר מאלף מכליות הובאו במהירות בכדי לשאוב את המים, אבל שוב עלו החששות שגם המכליות מתאכלות מהחומר.
מדובר באסון שכמותו לא היה מאז 1945. יפן נתקלה בפתרונות מיושנים לבעיות מודרניות ומקור אנרגיה מסוכן. דעת הקהל פנתה במהירות ובהחלטיות נגד אנרגיה גרעינית. המדינה נקטה משנה זהירות גם בשל שערוריית סילוף המידע ב- Tepco עם חקירת האירוע, והסגירה הכפויה של תחנת הכוח קאשיווזאקי-קאריווה אחרי רעידת האדמה של 2007. בדומה מאוד לצ'רנוביל ולאי שלושת המילין, האסון בפוקושימה העלה ספקות חמורים בקשר לסטנדרטים של הבטיחות בתעשייה.
כיום, כעבור חמש שנים, משפצת ממשלת יפן מן היסוד את תשתיות האנרגיה, ובדיוק כפי שלפוקושימה היו השלכות מעבר לגבולות המדינה, כך גם לשינויים המתרחשים בה כעת. יפן הייתה ועודנה צרכנית ויבואנית האנרגיה מהגדולות בעולם. בתערובת האנרגיה של יפן, האנרגיה הגרעינית ירדה מכמעט 30 אחוז ב-2010 לפחות משני אחוזים ב-2013 – אבל בשל תכנית של משרד הכלכלה משנת 2014, היא תשוב ותתפוס נתח מרכזי, ועד 2020 תהווה שוב 20-22 אחוזים. נראה כי הממשלה מתכוונת לבצע ליברליזציה של מגזר האנרגיה. ומדינה שמייבאת 90 אחוזים מהאנרגיה שלה, דבר שגובה מחיר עצום מהכלכלה, מוכנה כעת לנצל את העודף ב-LNG. בקיצור, המסורת של הפסקות חשמל יזומות והמחסור שבעקבות הצונאמי השתנתה מספקנות מופגנת בקשר לאנרגיה גרעינית והתרחבה לגישה קיצונית יותר: יפן תיקח את גורלה בידיה.
זרימה בשינוי
שוק החשמל נשלט זה שנים בידי מונופול ונקבע על ידי רגולציות של שיעורי תשואה –הממשלה קובעת מחיר שהחברה יכולה לגבות, מה שמדרבן אותה לקצץ בעלויות התפעול. כשהממשלה נוטשת את המדיניות הזאת ופותחת את המגזר לשוק החופשי, היא מקווה שמשתמשי קצה ייהנו ממחירים נמוכים יותר ושלמחלקים וליצרנים יהיה תמריץ לחדש. הכרחי שיותר ספקים יגדילו את התחרות, אף שהמחירים עלולים לעלות מהצפוי כשהשוק יתבגר.
במקטעים הראשונים והאמצעיים יחולו השינויים הגדולים ביותר וטוקיו מתכננת לשלוט בצמיחה. במגזרי ההולכה והחלוקה – שהממשלה אומרת שעד שנת 2020 יפורקו כבר מהבאנדלים המיושנים – נקבעו מספר גופים רגולטוריים בכדי להבטיח כניסה הוגנת לשחקנים חדשים.
את השלכות הליברליזציה של משק החשמל מתחילים להרגיש. חברות יכולות לבנות תחנות כוח לבחירתן: ההעדפות לפחם, אנרגיה גרעינית, מתחדשות, ו-LNG פגעו בעיקר בנפט הגולמי, שמחירו יקר יחסית. בשנה שעברה ירד היקף הייבוא של נפט גולמי ב-2.3 אחוזים ל-3.37 מיליון חביות, הרמה הנמוכה ביותר מאז 1988. יפן נותרה אחת מיבואניות הנפט הגדולות בעולם – אבל תהיה עוד ירידה נוספת.
בנוף המשתנה הזה, האנרגיה הגרעינית ניצבת בגאון. הכורים של המדינה, 35 מהם פעלו לפני 2011 – היו יקרים לבנייה וזולים לתפעול. בלחץ חברות התשתיות, שנבע מהשינוי במשק החשמל, תמך רה"מ שינזו אבה בזהירות באתחול של כורים רבים. שר הכלכלה, שנחשב מהתומכים הנלהבים של אנרגיה גרעינית, הרחיק את עצמו מהרשות לרגולציה גרעינית, שלאחרונה קבעה סטנדרטים של בטיחות בעקבות פוקושימה. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית תמכה בסטנדרטים הללו והיצרנים נטלו את האחריות. תוך חודש בלבד, ארבעה כורים קודמו למצב של אתחול.
עם זאת, הפחם הוא אחד המרוויחים. מאחר שהארסנל הגרעיני של המדינה לא יוכל בן לילה להגיע למצב של פעילות שוטפת, פנתה יפן אל החומר השחור. 49 תחנות כוח מבוססות פחם בשלבי תכנון והן אמורות להוסיף 28 ג'יגה ואט למשק. שוחרי איכות הסביבה מתנגדים לכל אלו ואיתם גם חלק מהאנליסטים. במחקר עדכני שנערך באוקספורד בבית הספר ליזמות וסביבה נמצא שכושר יתר באספקת הפחם של יפן יגיע ל-191 אחוזים ויזנח לאנחות כ-56 מיליארד דולר שהושקעו בתחנות פחמיות. יפן לא נרתעת ומתכננת לספק כשליש מצריכת האנרגיה שלה מפחם עד שנת 2040 והיא תמשיך לשרוף אותו עד 2070. לפי המחקר, זה בלתי אפשרי, משום שהאנרגיות המתחדשות יבלעו את נתח השוק של הפחם.
הטיעון הסביבתי נתון לוויכוח, משום שיפן מחשיבה את עצמה כמובילת חדשנות בטכנולוגיה דלת פחם. הדוגמה הבולטת שלה היא תחנת הכוח התרמית איסוגו, שבטכנולוגיה סופר אולטרא קריטית (USC) מייצרת קיטור בטמפרטורה של עד 620 מעלות צלזיוס ועל ידי כך משפרים את היעילות התרמית לעד 45 אחוז. שתי היחידות של האתר עברו כיול מחדש בעשור האחרון וכעת הן פולטות 50 פחות SO₂, 80 אחוז פחות חלקיקים ו-17 אחוז פחות CO₂.
גורמים בממשל אומרים שב-2015 פחת השימוש בפחם תרמי, בעוד שייבוא הפחם גדל ל-145 מיליון טונות כשחברות התשתיות עשו הון ממחירים נמוכים והצטיידו בעתודות. ייתכן שזו הייתה שנת שיא: עד ינואר השנה היבוא ירד ב-13.2 אחוז בהשוואה ליבוא אשתקד. כך או כך, בהנחה שיפן יכולה להמשיך ולהגביר את התייעלות התחנות הפחמיות, וכן לזכות בתמיכת הציבור, נראה שלפחם יהיה תפקיד מכריע בביטחון האנרגטי של המדינה.
שינויים חוזיים
גם לגז יש מקום באסטרטגיה ויפן בטוחה בעצמה בתחום הזה. במאי פרסם משרד התעשייה והמסחר את האסטרטגיה שלו לפיתוח שוק של LNG, תכנית שנועדה לשחרר קצת את השוק הנוקשה, להפעיל את כוח הקנייה של המדינה ולייעל את השימוש המסחרי ב-LNG, אשר אותו קנתה ובנתה עליו בכמויות ניכרות. עודף האספקה באסיה הוא הזדמנות ליפן – יבואנית ה- LNG הגדולה בעולם, אשר קונה 35 אחוז מהשוק – והיא אינה מתכוונת לפספס אותה. עם פרויקטים חדשים שנרקמים כעת עם אוסטרליה וכן הגידול ביצוא האמריקאי, יפן מרגישה שהיא בעמדה שמאפשרת לה לבוא בדרישות. למדינה יש יותר מ-24 מפעלי גיזוז ותכניות לאפשר לצד שלישי גישה לטרמינלים של הגיזוז לפני סוף 2017. הממשלה מתכננת שוק גמיש ונזיל הרבה יותר.
במשך עשורים שילמה יפן מחירים מופקעים עלLNG וייתכן שעודף ההיצע יטיב עימה. החוזים הארוכים והגמישים, לרבות סעיפי יעד נוקשים שאוסרים על שחרור אספקה עודפת מאבדים תוקף, וזה לטובתה של יפן. מאחר שהמחירים בשוק הספוט ירדו ביותר משליש בשנה האחרונה, תופעות לוואי אלה של השוק סופגות מתקפות מחברות הסחר, שמבקשות בוררות וחברות תשתית שמתכוננות לתחרות גדולה יותר.
ג'רה, חברה הקונה LNG ושהוקמה על ידי טפקו וצ'ובו אלקטריק ב-2015, עושה חיל בענף. היא יצרה משקל נגד המאלץ את השוק לעבוד בשביל יפן ושאר מדינות דרום מזרח אסיה. במאי נחתמה עסקה ראשונה למכירה מחדש על ידי קונה יפני שמכר 1.5 מיליון טונות לחברה צרפתית. המסירה תתבצע רק ב-2018-20 וצמודה למחירים אירופיים נמוכים יותר, ובכל זאת, תקדים. השמועה מספרת שזה רק קצה הקרחון, מבחינת ג'רה. תודות לשינויים המשמעותיים בשוק, הקונים יקראו תיגר על המוכרים, מה שיכונן שוק משני למכירה חוזרת של LNG.
לצד סינגפור וסין, ממשלת יפן מבקשת גם היא להיות טבור מסחרי של גז טבעי כבר ב-2020. יצואני LNG ותיקים ינסו אולי להתנגד, אבל בשוק שבו שולטים הקונים, שלוש המדינות יכתיבו את הכללים. אם יצליחו לבסס מחיר בסיס במהירות, כל שוק האנרגיה עשוי להשתנות.
השינוי
יפן רוצה להוביל את השיקום ומעוניינת גם להבין ולשלוט בכוחות המפעילים את עולם האנרגיה ולהתחיל בבית. בדרגים הבכירים, שערוריות של תאגידים אילצו בשנים האחרונות לשקול מחדש משילות ארגונית וקונגלומרטים הולכים ומתאיידים מהנוף ויש לכך השלכות על ענף האנרגיה.
בצל השינויים באוכלוסייה, נוצר אידיאל חברתי חדש: צעירים עוברים לערים, צורכים פחות אנרגיה ומשקיעים בחברות קטנות ומתפתחות. לכן דרושות שיטות חדשות לביטחון אנרגטי. הפחתת היבוא היא עדיפות ראשונה, משום ש-5 אחוזים מהתמ"ג (0.77 מיליארד דולר) מממנים את הייבוא ושליש מהסכום יוצא על דלק פחמימני. אנרגיות מתחדשות וטכנולוגיית סוללות הם פתרון.
טטסו אידה, מנהל המכון למדיניות אנרגטית בת קיימא ביפן, משוכנע שדרוש עוד שינוי. "אנחנו צריכים ליצור מודל חברתי אחרת נפגר אחרי המגמה העולמית. מחיר הסוללות הולך ויורד ויש לכך השפעה על ענף התחבורה, שמאפשר יותר גמישות". זו ברכה גם לתעשייה היפנית. בעוד שטויוטה והונדה מקדמות תאי דלק מימן, המהפכה של המכוניות החשמליות כבר בדרך. "בעשור הקרוב תהיה נסיקה בתחום של הסוללות וחברות כמו ניסאן – שהתקדמה מאוד בתחום – נמצאות במקום טוב. אלו חברות שצריכות להוביל בחדשנות".
יפן היא מייצאת מובילה של טכנולוגיית אנרגיה נקייה ורבים תולים תקוות. כשהאנרגיה הגרעינית וה-LNG מעניקים תחושת יציבות ומקום טוב על מפת האנרגיה העולמית, קויאמה מלא תקווה.
"יעד ההתייעלות האנרגטית שלנו הוא הפחתת העצימות ב-35 אחוז למשך עשרים השנים הבאות. זה יעד שאפתני. אבל הגענו ל-35 אחוז בין 1970 ל-1990 במהלך שני משברי נפט. צריך לשחזר את זה". הדבר אמור לפצות על השנים שבין 1990-2010, כשלא היה שיפור משמעותי בהתייעלות האנרגטית, אומר קויאמה. "כעת הממשלה צריכה לקדם יותר התייעלות אנרגטית. במיוחד בתעשייה – אבל זה עלול להיות יקר. לכן עלינו להתמקד גם במגורים ובתחבורה. ה-LNG יעשה את העבודה – ולא הפחם".
לכן, לפתרונות בצד הביקוש יש תפקיד מרכזי באסטרטגיה של קניית האנרגיה של יפן. קויאמה רואה התפתחות בקשרים עם אינדונזיה ואוסטרליה כמו גם עם רוסיה, כשהאקלים הפוליטי יתייצב.
"ירידת המחירים של הנפט וה-LNG טובה לנו מאוד – זו מתנה משמיים ממש. אבל המצב לא יחזיק מעמד הרבה זמן. זה חלון הזדמנויות של כשלוש שנים וצריך לנצל אותו עם המדינות הספקיות וגם עם החברות הגדולות. זו תקופה ייחודית ליפן".