הזכות לאוויר נקי היא בסיסית חיונית והכרחית. בשנים האחרונות הצטבר מידע מדעי רב הקושר בין זיהום אוויר ובריאות הציבור, בעיקר בהקשר של מחלות בדרכי הנשימה. יש חשיבות עליונה לטפל באיכות האוויר בישראל באופן אופטימלי, כך שיביא להפחתה מקסימלית של המזהמים.
לפני עשר שנים בדיוק נחקק בישראל חוק אוויר נקי שאמור היה לבנות מנגנון לקביעת ערכי מזהמים באוויר על פי המתודולוגיה המקובלת במערב ,תוך כדי הפחתת הביורוקרטיה הכבדה החלה בחוקים אחרים שטיפלו בנושא האוויר. כבר אז היה ברור שהחוק מורכב ומצריך עבודה רבה ותיאום בין פקידי 11 משרדי ממשלה שונים.
האם החוק השיג מטרותיו? למרות החגיגות שציינו עשור לחוק במשרד להגנת הסביבה, במבט מעמיק יותר מתגלה תמונה בעייתית: החוק פגע ללא הצדקה בתעשייה והתועלת הסביבתית ממנו זניחה, משום שאת מרבית ההישגים ניתן היה להשיג באמצעות חוקים קיימים והתועלת הציבורית ממנו אפסית.
הבעיה הראשונה של החוק היא שהוא ייצר מנגנון שרירותי, ללא תהליכי בקרה על עבודת הפקידים, ללא מנגנוני איזון ובמנותק ממדיניות סדורה. כך, הפקידים קבעו תקנים שהם המחמירים בעולם – גבוהים בהרבה מאלו הנהוגים באירופה, למשל – ללא הצדקה סביבתית ותוך השתת עלויות אסטרונומיות על מפעלי התעשייה.
אחת הדוגמאות היא ערכי הסף לבנזן, חומר שעלול לגרום תחלואה. בעבר, נקבע תקן שנתי, אולם הפקידים בישראל החליטו להכביד את הרגולציה ולקבוע, לראשונה בעולם, תקן לערכי חשיפה יומיים לבנזן, תקן שגם הוא נמוך ביחס לכל תקן קיים בעולם המערבי. מדובר בגזירה שהציבור, מעשית, לא יכול לעמוד בה פשוט מפני שהטכנולוגיה להשיג ערכים כל כך נמוכים עדיין לא קיימת. המשמעות היא אחת: סגירת מפעלים ופיטורי אלפי עובדים.
תאמרו, לפחות הפקידים שומרים על בריאותנו? ובכן, לא בדיוק. כי המחיר הכלכלי שכולנו משלמים על התקנות הדרקוניות האלה גבוה לאין שיעור מהתועלת. הרגולציה, הביורוקרטיה של המשרד להגנת הסביבה מופעלת על התעשייה, אבל אתם יודעים איפה עוד יש בנזן? במכוניות, בסיגריות, תנורי חימום ביתיים ואפילו בחלק מהמזון שאנחנו אוכלים. כלומר הפקידים לא צמצמו באופן משמעותי את החשיפה שלנו לחומר, רק ייצרו כותרות בעיתונים שמשמעותן עוד אלפי מובטלים.
עיוות נוסף שנוצר בשל חוק האוויר הנקי הוא ההתנגשות שלו עם חוקים אחרים, כמו חוק רישוי עסקים וחוק חומרים מסוכנים. עוד לפני החקיקה של 2008 הנטל הרגולטורי על מפעלים היה כבד, אז במקום לייצר מנגנון אחיד וקוהרנטי, הבוחן גם את ההשלכות הכלכליות העתידיות של הרגולציה, רק הוסיפו עוד כאוס ואי-ודאות למערכת, בסביבה שגם כך קשה מאוד להצליח בה.
עד היום לא קם גוף שיבדוק, יאמוד ויתכלל את השפעות הרוחב של הרגולציה הסביבתית, כפי שמקובל בעולם. כל רגולטור פועל על סמך שיקול דעתו ומוציא הנחיות מנקודת המבט הצרה שלו. ההנחיות שיוצאות לא מפוקחות, חלקן לא מחוברות למציאות ובניגוד לדימוי הנקי של הפקידים – הציבור הוא זה שנפגע.
וחשוב להבהיר נקודה נוספת: גם בתעשייה רוצים אוויר נקי וסביבה בריאה. זהו אינטרס חד משמעי של התעשייה ואכן המפעלים בישראל השקיעו ומשקיעים סכומים אדירים בתחום. למעשה, כל אותם הישגים שהפקידים מתפארים בהם במצגות מפורטות, המראות ירידה בנתוני זיהום האוויר, הגיעו בזכות העשייה של אנשי המקצוע בתעשייה. גם אם הכוונות המקוריות של המחוקקים הן טובות, פקידות ממשלתית מסוימת הורסת את הכלכלה בלי להשיג אוויר טוב יותר.