בשעות העומס של הבוקר, בתחנת הרכבת התחתית נאוואדה שבבירת הודו, הרבה מאוד ריקשות חשמליות מנסות לעבור דרך שער צר על מנת להיכנס לחניון. ברגע שנכנסות, כולן עוצרות לפרוק את ארבעת או חמשת הנוסעים שבהן ואז נדחקות חזרה החוצה ואוספות עוד נוסעים.
למעשה, יותר מחצי מהמוניות התלת-גלגליות אינן חוקיות, לנהגים אין כלל רישיון ותאונות הן עניין שבשגרה. כמעט כל הריקשות פועלות על סוללות עופרת-חומצה (סוללה חשמלית נטענת המבוססת על תגובה כימית של לוחות עופרת בתמיסה מימית של חומצה גופרתית) המונחות מתחת למושבי הנוסעים. ועוד דבר, החשמל המנוצל לטעינה מחדש הוא בדרך כלל גנוב.
"זה בהחלט לא בטיחותי", אמרה סומן דיפ קאור, העובדת בסוכנות אשראי ונוסעת בריקשה חשמלית פעמיים ביום בין התחנה לביתה. "אבל זה כלי הרכב היחיד שיביא אותי הביתה".
ברוכים הבאים לקו החזית של מהפכת כלי הרכב החשמליים בהודו. הוא מבולגן, מאולתר והעם הוא המנוע. בימים אלה מנסות הממשלה ויצרניות הרכב לתפוס את המושכות במידת האפשר.
מיליוני ריקשות חשמליות של הודו מהוות את מקבץ כלי הרכב החשמליים השני בגודלו בעולם, שני רק לצי של סין, המונה מאות מיליונים של אופנועים ואופניים חשמליים.
לפי ההערכות של האנליסטים, מדי יום נוסעים בריקשה חשמלית כשישים מיליון הודים. הנוסעים משלמים עשרה רופי שהם 14 סנט לנסיעה. במדינה עם אופציות תחבורה שיתופית מוגבלות ואוכלוסיה עצומה של עובדים עניים, כלי הרכב מספקים שירות חיוני וכן גם פרנסה צנועה לנהגים, שהם ברובם אנאלפביתים.
הריקשות החשמליות חולפות ביעף דרך הרחובות הצדדיים ושבילי העפר של ניו דלהי ומותירות את הנוסעים עם ריאות מלאות באבק ועצמות מזועזעות. לעיתים קרובות הנהגים נוסעים נגד כיוון התנועה ומסכנים את הסביבה. לפעמים הסוללות מתחממות מדי והכיסאות בריקשה לוהטים. ולמרות זאת, זה עדיין משתלם למיליוני הודים.
ברוכים הבאים לקו החזית של מהפכת כלי הרכב החשמליים בהודו. הוא מבולגן, מאולתר והעם הוא המנוע. בימים אלה מנסות הממשלה ויצרניות הרכב לתפוס את המושכות במידת האפשר
בערים הצפוניות של המדינה, שבהן יש ריכוז גדול של ריקשות חשמליות, כלי הרכב החשמליים תופסים את מקומן של ריקשות ממונעות המכונות גם אוטו-ריקשה, שמצוידות בשלושה גלגלים ומשמשות כמוניות שכונתית, מכילות עד שלושה מקומות ישיבה והן מופעלות בדיזל, בנזין או גז טבעי.
אמנם האוטו-ריקשות בטוחות ומהירות יותר, אבל נסיעה בהן עולה בין פי שלושה לפי עשרה יותר מנסיעה בריקשה חשמלית, שהיא פחות יקרה בגלל אספקת אנרגיה זולה יותר והיכולת לדחוס ארבעה או יותר נוסעים לתוכה.
וינוד ג'ה, נהג ריקשה-אופניים בן 42 שלפני כשנתיים החליף אותה לדגם חשמלי, אומר שעכשיו, העסקים שלו פורחים יותר. נוסעים מעדיפים באופן מובהק ריקשות חשמליות על פני כאלה המופעלות באופן ידני. אבל יש לזה גם פן שלילי, "בזמנו, הרגשתי בריא יותר. היום אני עצלן".
כמו הרבה דברים בהודו, התהליך שבו אימצו בהודו את כלי הרכב החשמליים מתאפיין בחוסר ארגון. הריקשות החשמליות צצו לראשונה לפני כעשור כאשר יצרנים קטנים ייבאו ערכות מוכנות להרכבה מסין, במקומות שכלי הרכב שימשו בעיקר לגרירת מטענים.
עד 2014, הממשלה התעלמה מהתופעה ואז ילד בן 3 נפגע בתאונה עם ריקשה חשמלית. בעקבות המקרה בית המשפט הגבוה של ניו דלהי פסק שכלי הרכב לא חוקיים ואסר את השימוש בהם.
ב-2015 הפרלמנט הלאומי התערב והתיר את השימוש, אך רוב בעלי הריקשות לא קיבלו את הרישיונות שנדרשו. סאני גרג, המפעיל את 'גי.גי אוטומטיב' יצרנית של ריקשות חשמליות שעולות 2,000 דולר כל אחת, אמר שנבחרי הציבור הבינו את הכוח האלקטורלי של הנהגים. "על כל ריקשה חשמלית יש לפחות בין 4-6 קולות של בני משפחתם".
במקומות כמו ניו דלהי, הריקשות החשמליות מפחיתות את זיהום האוויר, אחת הערים עם שיעור הערפיח הגבוה בעולם. גורמים רשמיים במקום מציעים כעת סובסידיה של 30,000 רופי, כ-425 דולר, לנהגים שירכשו ריקשות חשמליות חדשות. (כל זה בהנחה שהחשמל עצמו נקי, א"א).
גם את הריקשות העתיקות עדיין ניתן למצוא בהודו. הנהגים טוענים שמאז שזנחו אותן, איבדו את הכושר הגופני. מקור: חוויאר גליאנה / גטי אימג'ז
הפופולריות של כלי רכב אלה עולה וחברות הודיות מתאימות את עצמן לתכניות הסיניות המקוריות. מותגים חדשים כמו Saarthi, אחד היצרנים הגדולים של ריקשות חשמליות באזור דלהי, הגיעו עם ספקיות חלקים ומגרשי חנייה שכונתיים שבהם נהגים יכולים לאחסן ולהטעין מחדש את הריקשות במשך הלילה.
כיום, הממשלה המרכזית מנסה לאלץ את יצרני האופנועים והאוטו-ריקשה לעבור לחשמל. היא מפחיתה מיסים על כלי רכב חשמליים ומציעה סובסידיות על סוללות ועל תחנות טעינה. ביחד עם הגזרים האלה יש גם מקל: דרישה שכל כלי הרכב התלת-גלגליים יהיו חשמליים עד 2023 ואלה הדו גלגליים עד 2025. "זה מועיל לכדור הארץ", אמר רג'יב קומר, סגן היושב ראש של 'ניטי איוג', המובילה את התכנית.
נושא הבטיחות נשאר מקור לדאגה. ריקשות חשמליות נוסעות לאט ומהונדסות בצורה רעועה ולכן מועדות לתאונות. הנהגים אמורים להימנע מנסיעה בכבישים ראשיים, אבל רבים מהם לא נוהגים כך. חברות חשמל ציבוריות מתלוננות על טעינה של כמות גדולה של חשמל גנוב בחיבורים לא חוקיים.
בעיה נוספת היא שהאקלים החם של הודו גורם נזק לסוללות חשמליות. הן מאבדות את כושר הטעינה מהר יותר מאשר בארצות קרות יותר ועלולות להתחמם יתר על המידה ולהיהרס.
טכנולוגיה עילית בתחבורת תחתית
'אולה', המתחרה של 'אובר' בהודו, עורכת ניסוי עם ריקשות חשמליות היכולות להחליף במהירות סוללות ליתיום יון כך שהנהג לא נאלץ להשבית את הרכב. 'אולה' בונה תחנה להחלפת סוללות מחוץ לדלהי וגייסה 250 מיליון דולר מהקונגלומרט היפני 'סופטבנק' כדי להשקיע בטכנולוגיית כלי רכב חשמלי.
'מהינדרה-אנד-מהינדרה', היצרנית המובילה של כלי רכב מסחריים עובדת יחד עם 'סמארט אי', חברת סטרטאפ, ליצירת שוק ייחודי לריקשות חשמליות הפועלות על סוללות ליתיום יון. ל'סמארט אי', אשר אלף הריקשות החשמליות שלה מהוות את הצי הגדול ביותר של כלי רכב מסוג זה, יש חוזה עם מערכת הרכבת התחתית של דלהי ולפיו היא תמקם את כלי הרכב שלה באתרים ראשיים. היא גם שואפת לקבוע תקן לכל המערכת האקולוגית של הריקשות חשמליות.
הסטארט-אפ מחכיר ריקשות חשמליות עם סוללות ליתיום יון לנהגים, המטעינים ומתחזקים אותם במגרשי החנייה שלה. נהגים חייבים לנהוג בנתיבים שקובע מחשב, שמעריך את הדרישה לשירות זה. 'סמארט אי' אפילו מעודדת את הנהגים שלה ללבוש טי שירט של החברה ולהיראות רשמי יותר.
עושה רושם שזה עובד. באחד הבקרים האחרונים בתחנה שבפרבר של דלהי, כמעט כל נוסע שירד מהרכבת פנה לעבר אחד מכלי הרכב הירוקים בהירים של 'סמארט אי' במקום לחפש ריקשות חשמליות אחרות.
גולדי סריוסטווה, מנכ"ל 'סמארט אי', אמר שהגיוני שכלי רכב תלת-גלגליים הובילו את המהפכה החשמלית של הודו. "קפיצה לתוך כלי רכב תלת-גלגלי הוא משהו שהודים בעלי הכנסה נמוכה ובינונית מורגלים בו. זה חשמלי, אבל מבחינתה של הודו, זה לא חדש באופן דרמטי".
סאני גרג, המפעיל את 'גי.גי אוטומטיב' יצרנית של ריקשות חשמליות: "נבחרי הציבור הבינו את הכוח האלקטורלי של הנהגים. על כל ריקשה חשמלית יש לפחות בין 4-6 קולות של בני משפחה"