יתרונותיה ותרומתה של התעשייה לכלכלה ולצמיחה של ישראל הם ברורים אולם בפועל, הדימוי הציבורי של התעשייה הוא בשפל המדרגה. הסיבה העיקרית לכך היא ביורוקרטיה. הביורוקרטיה הממשלתית בישראל מכבידה ומהווה חסם משמעותי לצמיחת המשק. בתחום הטיפול בסביבה, הביורוקרטיה היא הרסנית במיוחד.
במאמר דעה שפורסם ב"הארץ" ב- 9.08.2016 ועסק בביורוקרטיה, קבע מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר כי: "המצב הנוכחי הוא איום של ממש על עתיד כלכלת ישראל, אך הוא מציב הזדמנות גדולה, היות והפחתת הרגולציה יכולה להיות מנוע צמיחה שיזניק את המשק קדימה". ראוי לציין בעניין זה את החלטות הממשלה בתוכנית הכלכלית לשנים 2017-2018 שקובעות באופן חד משמעי את המסלול להפחתת הביורוקרטיה.
עד היום המסלול להפחתת ביורוקרטיה לא יושם בישראל באופן מלא ומה שמעכב אותו הוא התנגדות מצד דרג הפקידות בחלק ממשרדי הממשלה, שאינו רוצה ליישם את השינויים הדרושים לפי הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (ה-OECD ), שינויים שמטרתם ניהול נכון של תורת הרגולציה והסקטור הציבורי, בישראל בכלל ובתחום הסביבתי בפרט.
במדינות אירופה הבינו את הרגישות הציבורית בנושאים הסביבתיים והקימו מנגנונים לקביעת רגולציה סדורה בתחום הסביבתי. כבר בנובמבר 2011 החליטה ממשלת ישראל ביוזמת משרד ראש הממשלה לפעול לטובת הסדרת מנגנון קבוע וברור לרגולציה חדשה, שיתבסס על תהליך RIA (Regulatory Impact Analysis).
התוצאות בתחום הסביבתי הן קשות אף מעבר לפגיעה התדמיתית בענף התעשייה שמעסיק מאות אלפי עובדים. הפקידות הממשלתית בישראל פועלת כיום בהיסטריה כתוצאה מלחץ ציבורי מוצדק לטפל במפגעים אך בו בזמן קובעת חקיקה קשה ובלתי מידתית. אותה פקידות שהתנגדה למנגנוני החקיקה המקובלים באירופה ויצרה מערכת רגולצה עם בעיות מובנות בישראל. חמור מכך, דרכי ההתמודדות של התעשייה בישראל עם דרישות שאינן סבירות דרך ערכאות של ערעור – גם אם לפעמים עקב טעות – בפועל כמעט חסומות.
דוגמאות למציאות שלפיה הדרישות הסביבתיות מהתעשייה בישראל הן חמורות ביותר מצויות בשפע. למשל, המנגנון החשוב והמהותי לבחירת הטכנולוגיה המיטבית לטיפול במפגעים סביבתיים שנקבע בישראל על פי תקנה 14 לתקנות אוויר נקי הוא המחמיר ביותר עולם על פי מסמכי הייחוס שמפרסם האיחוד הארופאי ("BREF"). מטבע הדברים יישום הטכנולוגיות המחמירות ביותר כרוך בעלויות הגבוהות ביותר, מבלי שיש בכך בהכרח תועלת סביבתית. אפילו המשרד להגנת הסביבה בישראל מכיר בעובדה שלמצב זה אין שום הצדקה. טיעון התומך בעמדה זו מצוי בסעיף 13 לתשובת המשרד מיום 17 במאי 2016 להערות עמותת אדם טבע ודין להצעת חוק הרישוי המשולב: "קביעה של ברירת מחדל לפי תוצאה מיטבית ולא לפי טווח ה- BAT כפי שנקבע לפי הדירקטיבה האירופית IED – Industrial Emissions Directive EU/75/2010, יוצרת תוצאה שאינה מאוזנת או מיטבית מבחינת הליכי הרישוי". לכן, מטריד הדבר שהמצב המשפטי הקיים והמחייב בפועל, פירושו דרישה לנקוט את האמצעים הטכנולוגיים המחמירים ביותר, חרף עמדתו המוצהרת של המשרד להגנת הסביבה.
נוצר הרושם שהממשלה שמחוקקת חוקים ומטילה גזרות על הציבור כבולה בידיה של הפקידות הממשלתית, שאינה רוצה ליישם את השינויים הדרושים לפי ה-OECD לניהול נכון ומודרני של הסקטור הציבורי בישראל ופוגעת בתעשייה.
המשימה הלאומית כיום היא יישום החלטות הממשלה לשנים 2017-2018 וזאת בניגוד למצב השורר כיום שהפקידות במשרדים הממשלתיים אינה מיישמת את החלטות הממשלה בנושא. יש לפעול ברוח הדברים שהתווה מנכ"ל משרד ראש הממשלה במאמרו: "עודף הרגולציה הממשלתית איננו גזרת גורל, ומדינות רבות שהחלו במצב דומה הצליחו במאמץ מרוכז לאורך שנים להביא לשיפור משמעותי". שיפור שיוביל בתחום הסביבתי לשיפור במדדים כמו גם לחיזוק התעשייה הישראלית על יסודות איתנים של ודאות ויבטיח מקומות תעסוקה רבים לאורך זמן.
המכון פועל רבות לשכנע את הדרג הממשלתי כי נחוצות לא רק חקיקה, לא רק מניעת חקיקה לא מידתית, אלא יש גם למנוע עקיפה של החקיקה הממשלתית לצמצום הרגולציה בדרך של הוראות שעה ורישיונות עסק. לאחרונה פנינו בנושאים אלה לשרי הממשלה בפגישות אישיות ובפגישות של פורום המנכ"לים והיו"רים. פנינו אל הפורום המורחב של צוות ראש הממשלה בראשות מנכ"ל משרדו ואף לראש הממשלה, אשר בעקבות פגישותינו עימו, העמיד עצמו בראש ועדת השרים לרגולציה.