האם הגז והנפט הם בעצם פתרון ולא בעיה?
הרעיון הבסיסי פשוט מאוד: להחליף את השימוש העיקרי של תוצרי הנפט והגז מבעירה לחומרי בנייה. ההיקף והדחיפות של שינוי האקלים דורשים מאיתנו לנצל משאבים אלה לבניית עתיד בר קיימא.
מדובר בשני צווי שעה: הראשון מובן בהחלט – כדי לא לחרוג מיעד ההתחממות הגלובלית, נצטרך להניע את הכלכלה ולא באמצעות בעירה. בסוכנות האנרגיה הבינלאומית וב'יוזמת מעקב הפחמן' זיהו כבר את תקציב הפחמן של כדור הארץ ומעריכים שנוכל לשרוף רק כחמישית מהנפט והגז הלא מנוצלים המופיעים בדו"חות של החברות הציבוריות וכן הממלכתיות.
ויש צו שעה דוחק נוסף: בנייה באפס צריכת אנרגיה, כלומר, אפס פליטות פחמן (בנייה ירוקה). התחבורה, החשמל והתעשייה פולטים רק 60% מהפחמן, שגם בלעדיו נהיה רחוקים מיעד ה"אפס פליטות" של 2050, שעליו הוסכם בוועידת האקלים בשנה שעברה.
הבנייה מייצרת כ-30 אחוז מהפליטות, כמחציתן פליטות פחמן שכבר משוקללות בפליטות הבניין עצמו, כלומר מייצור חומרי הבנייה, הובלתם ותהליך הבנייה של המבנה. צמנט פורטלנד (חומר המליטה העיקרי בבנייה המודרנית) לבדו מהווה חמישה אחוזים מסך פליטות הפחמן בעולם. ייצור פלדה ואלומיניום דורש חימום תעשייתי מוגבר. העולם בעיצומו של תהליך עיור חסר תקדים ושלושה מיליארד אנשים ייכנסו למעמד הביניים בעשורים הבאים, הפליטות מהבנייה צפויות לנסוק לשיאים חדשים.
במשולב, שני צווי שעה אלה אמורים להוות משימה קשה מאוד: לא רק שעלינו לנטוש את תהליך הבעירה, נדרשים חומרים חדשים לבנייה במאה ה-21. מול האינטרסים רבי העוצמה של תעשיית הנפט, דרושה מנהיגות חזקה: מצד אחד יש משאבים תקועים שלא ניתנים למימוש (נפט וגז) ומצד שני, ואקום של משאבים שאליו צריכים להיכנס חומרי בנייה.
האם אפשר להשתמש בנפט ובגז בתהליך הבנייה?
בהחלט. אנחנו לא מתחילים מאפס. נפט וגז הם כבר חומרי זינה עיקריים בתעשיית הפולימרים. השאלה האמיתית היא אם נוכל לשנות במהירות את היחס של כמות הנפט המנוצלת כיום על פי רוב לשריפה ולהסב אותה בעיקר לחומרים? החדשות הטובות הן שחלק מחברות הנפט והכימיקלים, שחומרים חדשניים מהווים חלק גדול יותר בעסקיהן, כבר מתכוננות לקראת העתיד. 'רויאל דאטש של', 'סאביק', ו'דאו-דופונט' ביצעו מהלכים אסטרטגיים בכיוון הזה. 'של' מינתה את צ'ד הולידיי לתפקיד יו"ר מועצת המנהלים שלה ב-2015. הולידיי, המנכ"ל הקודם של דופונט והיו"ר לשעבר של מועצת העסקים העולמית לפיתוח בר קיימא (WBCSD) הובא כדי להוביל את המעבר של החברה למודל עסקי דל-פחמן. מדען הנפט והגז הראשי של 'של', ג'ו פאואל, אמר לעמיתיו ב-MIT שאין שום סיבה שהתעשייה לא תהפוך במהירות את היחס, ל- 80 אחוז של נפט וגז ההולכים לחומרי גלם.
'דאו כימיקל', המתמזגת כעת עם דופונט, הביאה כבר לשוק אוסף של חומרי בנייה, מרעפים סולאריים ועד למוצרי בידוד מתקדמים, שייצרו וישמרו אנרגיה. בחתימה על המיזוג ביניהם, 'דאו' ו'דופונט' החליטו להקים חברה שתוקדש כל כולה לחומרים מתקדמים.
סעודיה, למשל, בנתה עיר שלמה שהוקדשה לחומרים פטרוכימיים מתקדמים. העיר התעשייתית ג'ובייל, מיזם ההנדסה האזרחית הגדול בעולם, משכנת את המטה הראשי של חברת הפטרוכימיה הסעודית סאביק, אחת מיצרניות הפטרוכימיה הגדולות וקשורה קשר הדוק ליצרנית הנפט של הממלכה, ארמקו.
היעד הוא הפחתת היקף השימוש בעצים, צמנט, אלומיניום ופלדה והמרתם במוצרים מתקדמים מבוססי נפט בעלי תכונות משופרות. כל אחד מהחומרים המיושנים האלה ((legacy material הוא במידה ניכרת עתיר פחמן יותר מהתחליף מבוסס הפחמימן שלו, ובמקרים רבים, נחות מבחינת המבנה. למשל, פלסטיק מועשר בסיבי פחמן הוא כיום החומר העיקרי לכלי רכב בעלי ביצועים גבוהים ולשימושים הנדסיים. הודות לחומרים אלה, 'ב.מ.וו' לא משתמשת בקונסטרוקציות פלדה בחשמלית המתקדמת ביותר שלה, ובכך מגבירה את עוצמתה, מפחיתה באורח דרמטי את משקלה ואת גודל הסוללה הנחוצה להנעת המכונית. נראה שבקרוב, כך ייצרו את רוב כלי הרכב.
ב'בואינג' משתמשים בסיבי פחמן וחומרים מרוכבים מתקדמים במחצית מהרכיבים המבניים של שלדות המטוסים מסוג 777 ו-787, על מנת לשמור על משקל קל ואמינות גבוהה יותר. גם פלסטיק ומוצרי עץ מרוכבים מנוצלים לרוב הן לשימושים מבניים והן לדקורטיביים עמידים בפני מזג האוויר ואינם דורשים מכשירים מיוחדים.
הצמנט ישתנה גם הוא, אף שהוא מייצר רק 5% מפליטות הפחמן בעולם. חומרים מרוכבים חדשים של חול ופולימרים מציעים תקופת אשפרת בטון קצרה יותר והגדלת היציבות וזאת מבלי להתפשר על קלות השימוש ועל הפחתת פליטות גזי החממה.
נראה שכמה מהשחקנים החשובים מבינים ופועלים לנפץ את התובנות הישנות של עצמם ולהצליח בכלכלה בת קיימא, תוך העלאת "שרשרת הערך" (Value Chain) של הפחמימנים בצורה של חומרים, מוצרים ומערכות הנדסיות בעלות ערך גבוה, וזאת במקום הארובות הפולטות חומרים מזהמים.
אין די בהטלת מס על פחמן או במדיניות של חלוקת מכסות ומסחר בפליטות פחמן. מבלי שנחליף ונשנה את חומר הגלם, ניתקע עם נכס נטוש (בגלל חוסר כלכליות) ויחוסל ערך שוק בטריליוני דולרים של חברות ממלכתיות וציבוריות , שרבות מהן מוטמעות היטב במרקם של מערכות פנסיוניות ובתחשיבי ביטחון פנסיוני. כל חוסך לקראת גיל הפרישה מחזיק בתיק שלו קרן צמודה ובה כמות מסוימת של מקורות אנרגיה של דלקי מאובנים שלא ינוצלו אם העולם ידבק בתקציב הפחמן.
שינויים תעשייתיים פתאומיים מתרחשים כשהטכנולוגיה והנימוק ההגיוני האסטרטגי נמצאים שם. ב-1912, שר הימייה הבריטי, ווינסטון צ'רצ'יל, העביר את הצי המלכותי מפחם לנפט. הסיבה לא הייתה מחסור בפחם. בשל התכונות הפיסיות של נפט, הדלק היה קל יותר להטענה, זמין בקלות ברחבי האימפריה והצפיפות האנרגטית שלו אפשרה החלפה ליותר מערכות הנעה בבעירה פנימית. ויותר מכול, זה היה הרבה יותר משתלם ומועיל.
היום, הטכנולוגיה, ההיגיון האסטרטגי, והכי חשוב המימון קיימים שוב. לחברות עם אחזקות גבוהות במאגרי נפט וגז, פיתרון כזה, עושה רושם, מציע את ההזדמנות הטובה ביותר לשמור, אם לא להגדיל את ערך בעל המניות.