השיח הפופוליסטי המתנהל בממשלה סביב פתרונות למשבר האקלים עלול לגרור את ישראל למשבר כלכלי וסביבתי קשים ביותר. החלטת הממשלה האחרונה בדבר הצורך לסגור ולחסל באופן מיידי את תעשיית הדלקים ואת מפעלי התעשייה גובלת בחוסר אחריות לאומי. גם האלטרנטיבות שהם מציעים לייצור המקומי כחול לבן, שבו מועסקים עשרות אלפי עובדים, לרבות יבוא מטורקיה ומירדן, אינן אלטרנטיבת אמיתיות לא בהיבט הבטחוני והלאומי, לא בהיבט הכלכלי ובטח לא בהיבט הסביבתי.
המשרד להגנת הסביבה, שמוביל את החקיקה הסביבתית בישראל, מציב מול התעשייה דרישות מחמירות בהשוואה למדינות אחרות בעולם המערבי, כאשר בנושאים מסוימים כגון פליטות לאוויר, ישראל היא המדינה שבה הדרישות מהתעשייה קשוחות יותר מכל מדינה מערבית אחרת. הטענה המופצת לאחרונה כאילו התעשיות הישראליות הן בין המזהמות הגדולות בעולם גם ביחס למדינות שכנות היא פשוט לא נכונה.
דרישה נוספת של אנשי המשרד להגנת הסביבה שהשתלטו על שיח האקלים בישראל היא להציב גם כאן יעדי אקלים שמייצרים כותרות יפות אך כבר התבררו בעולם כבלתי ישימים במציאות. ניקח לדוגמה את היעדים לייצור חשמל מאנרגיית שמש. השמש היא מקור בהחלט ידידותי לסביבה, אבל היא מקור בלתי יציב, אי אפשר להתבסס על אנרגיית השמש לבדה וצריך לגבש תכנית הכוללת שילוב של מספר חלופות אנרגטיות בהדרגה, כך שהמעבר אליהן לא יפגע באספקת האנרגיה השוטפת בישראל ולא יביא לעליית מחירים חדה שבסופו של דבר, תורגש בכיס של הצרכנים. נדרש משק אנרגיה משוקלל וחלופות שייתנו מענה לביקושים בכל שעות היום ובכל מזג אוויר, אחרת נמצא עצמנו במצב הביש שנקלעה אליו אירופה, אותה יבשת שאליה נושאים הפקידים עיניהם: ביקושים מטורפים וחוסר יכולת לספק אנרגיה. מי מהפקידים מוכן לקחת את הסיכון שבבית חולים, לדוגמה, תיפסק לפתע אספקת החשמל?
משבר האנרגיה שמתפתח בימים אלה והעלייה הדרמתית במחירים של מוצרי האנרגיה במדינות רבות יוצרים מציאות חדשה ועגומה שבה אזרחים במדינות רבות, מדינות שהציבו יעדים בלתי ריאליים לשילוב אנרגיות מתחדשות בפרקי זמן קצרים, ישלמו על כך בכיסם ובבריאותם מאחר שבמדינות אלו חוזרים להשתמש בטכנולוגיות מזהמות. סין מפעילה מחדש תחנות כוח פחמיות וגם פולין אותתה כבר שהיא חוזרת לפחם. האם ישראל תיפול לאותה מלכודת? לאור החדשות האחרונות בדבר העליות החדות במחיר של מוצרי הצריכה, האנרגיה, הספנות וההובלה, המזון ועוד נראה שהתשובה חיובית.
כדי לטפל במשבר האקלים נדרשת תכנית לאומית, מתוקצבת ועם יעדים ריאליים. התוכנית שפרסמה הממשלה לטיפול במשבר האקלים מאכזבת ואין בה שום בשורה. עם תקציבים מגוחכים היא מיועדת לשחרר צווארי בקבוק בתחום התשתיות וזאת לעומת מדינות מערביות אחרות שבהן הוקצו סכומי עתק לפיתוח חדשנות וטכנולוגיות מתקדמות למאבק במפגעי האקלים והתאמת התעשיות והכלכלות לאילוצי השעה. על מנת להתהדר בכינוי אומת הסטארט -אפ, ההתמודדות עם משבר האקלים דורשת השקעה ותקציבים למחקר ולפיתוח ובארץ זה עדיין לא קורה. דווקא במקום שישראל יכולה לתרום אנחנו לא עושים כלום!
הטיפול במשבר האקלים הוא אינטרס לאומי הנוגע לכולנו ולכן ודורש טיפול שורש מקיף. גם המחדל של המשרד להגנת הסביבה בהתמודדות עם המשבר, מחדל שעליו הצביע דו"ח מבקר המדינה, וגם העובדה שכל משרד ממשלתי מטפל בנושא מהזווית הצרה שלו, מחייב הקמת מטה במשרד ראש הממשלה לטיפול במשבר ובכל ההיבטים הנוגעים לו ולא רק על פי סדר יום פופוליסטי של שר כזה או אחר. ללא הקמת המטה במשרד ראש הממשלה תמצא ישראל של שנת 2030 את עצמה עם אבטלה גואה, משבר אנרגיה לא מטופל ואיכות חיים בלתי נסבלת.
לידים
בכל מה שקשור לדרישות מהתעשייה החקיקה הסביבתית בישראל מחמירה בהשוואה למדינות אחרות בעולם המערבי, כאשר בנושאים כגון פליטת לאוויר, ישראל היא המדינה שבה הדרישות מהתעשייה קשוחות יותר מכל מדינה מערבית אחרת
נדרשות חלופות שייתנו מענה לביקושים בכל שעות היום ובכל מזג אוויר, אחרת נמצא עצמנו במצב הביש שנקלעה אליו אירופה, אותה יבשת שאליה נושאים הפקידים עיניהם: ביקושים מטורפים וחוסר יכולת לספק אנרגיה
בסין חזרו להפעיל תחנות כוח פחמיות וגם פולין אותתה כבר שהיא חוזרת לפחם. האם ישראל תיפול לאותה מלכודת?
