למה מחלקת האנרגיה האמריקאית מכחישה ביקוש?

תמונה: אנה רוז ליידן, גטי אימג'ז
לשכת המסחר של ארה"ב
מה טיבו של הביקוש העתידי באירופה ובאסיה והאם הוא מצדיק את הקפאת ייצוא הגט"ן?

בעקבות ההחלטה של ממשל ביידן לעצור את בחינת רישיונות הייצוא של גז טבעי נוזלי, תשומת הלב מתמקדת כעת, ובצדק, בהשלכותיה של החלטה זו על הביטחון האנרגטי ועל סוגיות גיאופוליטיות אחרות. בניסיון להצדיק את המדיניות החדשה הזאת, נציגי מחלקת האנרגיה האמריקאית טענו שבעלות ברית והשותפות המסחריות לא יזדקקו לאספקה נוספת של גט"ן מעבר לכמות שכבר עכשיו נמצאת בשימוש או בפיתוח.

בשימוע שנערך ב־8 בפברואר בסנאט, סגן שרת האנרגיה דייוויד טרק ביטל שוב ושוב את החששות בנוגע לחוסרי אספקה אפשריים אצל בעלות בריתה של ארה"ב. הוא ביסס את הטיעונים שלו על שלושה תרחישים פוטנציאליים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, שצופה ירידות עתידיות בביקוש העולמי לגז.

עדותו של טרק משקפת גישה רחבה של 'הכחשת ביקוש' שחלחלה לשיח בנושא גט"ן. חשוב לציין ששניים משלושת התרחישים המדוברים של הסוכנות הם בכלל לא תחזיות אלא 'תחזיות הפוכות' – הערכות בנוגע לירידות הביקוש שיידרשו כדי לעמוד ביעדי אקלים מסוימים. הסוכנות עצמה מבהירה שהתרחישים האלה נועדו להיות כלי המחשה למטרות קביעת מדיניות, ושאין לראות בהם תחזיות מציאותיות של מגמות בשוק האנרגיה העולמי. התרחיש השלישי שמר טרק התייחס אליו (הידוע בשם STEPS) הוא אכן תחזית רשמית, אבל הוא מדבר על עלייה איטית אך יציבה של 15 אחוז בביקוש העולמי לגז טבעי עד 2040.

אם ייבוא הגז הטבעי מרוסיה ייפסק בשנים הקרובות – אירופה תמצא את עצמה מתמודדת עם מחסור של 2,100 ממ"ק בגז. תמיכה בשותפי סחר בשאר העולם גם היא אינטרס אמריקאי

זה מסביר למה תשקיף שוק הגז ל־2023 שפרסמה הסוכנות קובע כי "בשל הצמיחה בביקוש בכלכלות מתעוררות ומתפתחות נדרשת תשתית נוספת של גט"ן". ליתר דיוק, התשקיף קורא לתוספת של 240 ממ"ק (מיליארד מטר מעוקב) לכושר הייצור של הגט"ן עד 2050, מעבר למה שכבר נמצא בשימוש או בפיתוח.

ג'ון בראסו, חבר האופוזיציה הבכיר בוועדת הסנאט שערכה את השימוע, התמקד בבעיה בולטת נוספת בעדות של מחלקת האנרגיה בכל הקשור לירידה בביקוש: לא הזכירו בה את העובדה שמנהל המידע של מחלקת האנרגיה – שבעיני רבים הוא תו התקן של המודלים בתחום – דווקא צופה עלייה גדולה בביקוש לגז הטבעי. כפי שאפשר לראות בטבלה המופיעה כאן, המנהל חוזה שהביקוש העולמי מחוץ לארה"ב יגדל ב־48% עד 2050, כלומר גבוה ביותר מ־1,000 ממ"ק בהשוואה לתשקיף של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה.

תחזיות מנוגדות

בתרחיש הכלכלה החזקה של מנהל המידע, העליות בביקוש מהירות כמעט פי שניים – 84% יותר, או 2,000 ממ"ק יותר מהתחזית של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה (כדי לסבר את האוזן, הביקוש העולמי הכולל כיום הוא מעט מעל 3,000 ממ"ק). המסקנות האלה מקבלות אישור גם מתחזיות מהימנות אחרות, כולל זו של המכון לכלכלת אנרגיה של יפן ותשקיף האנרגיה של BP. אם הגישה הרווחת הזו אכן נכונה, על מנת לעמוד בביקוש הזה תידרש מן הסתם עלייה פרופורציונית בכושר התפוקה של הגט"ן.

מה לגבי אירופה? גם כאן קיים אותו סוג של פער שאנו מזהים בין הנרטיב הרשמי של מחלקת האנרגיה האמריקאית לתחזיות המקצועיות שלה עצמה. בעדותו ציטט טרק, סגן שרת האנרגיה, תשקיף של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, שחוזה ירידה בטווח הקצר בביקוש לגז באיחוד האירופי עד 2026, אבל הוא לא ציין שמנהל המידע של מחלקת האנרגיה – הסוכנות שעליה הוא מפקח – צופה שהביקוש לגז טבעי במערב אירופה יצמח ב־12 אחוז עד 2050. בתרחיש הכלכלה החזקה, הביקוש במערב אירופה יגדל ב־23 אחוז, ובתרחיש של כלכלה חלשה הוא יגדל ב־4 אחוזים (הביקוש במזרח אירופה צפוי לגדול עוד יותר מהר, אבל מנהל המידע לא פרס אותו לתרחישים שונים).

בדצמבר, מחקר של Rystad Energy בחן את תשקיף הביטחון של אירופה בפירוט רב והגיע למסקנה שאם ייבוא הגז הטבעי מרוסיה ייפסק בשנים הקרובות כצפוי – וכראוי – אירופה תמצא את עצמה מתמודדת עם מחסור של 2,100 ממ"ק בגז, קרי 37 אחוזים מהביקוש, בשנים 2028-2040. סיבה מרכזית למחסור הזה קשורה לאסיה: אמנם רוב הצמיחה בביקוש עדיין מגיעה משם, אבל אחת ההשלכות של הצמיחה הזו היא שאסיה שתתה את רוב החוזים ארוכי הטווח למתקני גט"ן בעתיד, מה שמציב אתגר בפני אירופה.

זוהי נקודה קריטית שמחלקת האנרגיה ושאר תומכי המורטוריום על הייצוא מתעלמים ממנה כשהם מבודדים את ההשוואה בין היקף הרחבת הייצוא המתוכנן בארה"ב לבין הביקוש באירופה. אמנם אירופה מקבלת את רוב תשומת הלב בכל מה שקשור להקפאת הייצוא, אבל יש לציין את המובן מאליו: תמיכה בשותפי סחר בשאר העולם גם היא אינטרס אמריקאי.

המסקנה הרחבה שלשכת המסחר האמריקאית מבקשת לבסס היא שתשקיפי הביקוש לגז טבעי הם מורכבים ולא ודאיים. פוליטיקאים, רגולטורים ומפתחי מודלים יכולים לשער, אבל קולו של השוק חזק יותר, והוא מודיע לנו על חוזים ארוכי טווח בהיקף של מיליארד דולרים לרכישת גט"ן אמריקאי.

בתרחיש של מנהל המידע, הצמיחה בביקוש מהירה כמעט פי שניים יותר מהתחזית של הסוכנות. כך גם בתחזיות מהימנות אחרות: המכון לכלכלת אנרגיה של יפן ותשקיף האנרגיה של BP

אין ואקום בעולם

את אחד החוזים האלה מחזיקה חברה גרמנית בבעלות ממשלתית, ששמה ההולם הוא Securing Energy for Europe, הבטחת אנרגיה לאירופה. החברה אמרה לממשל האמריקאי שמתקן הייצוא Calcasieu Pass 2 – אחד הפרויקטים שנפגעו מההקפאה של ממשל ביידן – הוא "חיוני לביטחון האנרגטי של גרמניה". איגוד הגז הגרמני Zukunft מזהיר גם הוא ש"האפשרות שהרחבות ההפקה של הגט"ן האמריקאי לא ייצאו לפועל מעלה חששות בנוגע להחרפת חוסר האיזון בהיצע הגלובלי – החרפה כזו תאריך את תקופת חוסר היציבות במחירים באירופה ותוביל לעלייה במחירים, ולזה יהיו השלכות חמורות על היציבות הכלכלית ועל סוגיות חברתיות".

השאלה האחרונה שקובעי המדיניות חייבים לשאול היא, "אם לא אמריקה, אז מאיפה?" כפי שהעיד ד"ר ג'יימס וטסון מ־Eurogas בסנאט, החלופות העיקריות הן קטאר ורוסיה. ידוע היטב שקטאר היא מתחרה מרכזית של ארה"ב בזירת הגט"ן, אבל גם לרוסיה יש שאיפות בתחום, שכוללות 40 אחוז מסך כל כושר הייצוא הלא אמריקאי העומד לפני החלטת השקעה סופית (FID). מקסיקו, בעלת ברית מרכזית, אחראית ל־15% נוספים מסך כל כושר הייצוא שממתין להחלטת השקעה סופית, אבל רבים לא יודעים שהפרויקטים האלה תלויים גם בקבלת רישיון ממחלקת האנרגיה האמריקאית, ושהם נפגעים מההקפאה כי הם עתידים לייצא גז המיוצר בארה"ב.

אין זה סוד שלשכת המסחר של ארה"ב סבורה שהמורטוריום של ממשל ביידן על הרחבת הייצוא של גט"ן היא טעות חמורה שעלולות להיות לה השלכות משמעותיות וארוכות טווח על הביטחון העולמי. אבל להצדיק המדיניות הזאת על בסיס מקרה קצה מפוקפק במודלים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, ובמקביל להתעלם מראיות חזקות הרבה יותר שמעידות כי ההיפך הוא הנכון – זה כבר לזרות מלח על הפצעים. אם מחלקת האנרגיה האמריקאית רוצה להבין כמה חשוב להרחיב את כושר ייצוא הגט"ן, היא צריכה להסתכל ממש מתחת לאף ולקרוא לעומק את תשקיפי ביקוש הגז הטבעי של מנהל המידע שלה. אנחנו חייבים את זה לעצמנו ולבעלות בריתנו.