המעבר העולמי לאנרגיה דלת פחמן הגיע לצומת דרכים. הגישה הרווחת מדברת על התרחקות מדלקים פוסיליים בכל מחיר, וכבר יותר מעשור שהיא מכתיבה מדיניות והחלטות על השקעות. אבל בגלל שובו של דונלד טראמפ לבית הלבן, ובשל חוסר שביעות הרצון מהעלייה במחירי האנרגיה, נדרשת גישה פרגמטית יותר המשלבת את מגזרי האנרגיה והפיננסים בתפקיד מרכזי במעבר.
במקום לנקוט גישה של הכול-או-כלום המבקשת להחליף לחלוטין את הדלקים המסורתיים באנרגיה מתחדשת, יש לשים את הדגש על פתרונות טכנולוגיים זולים שיבצעו דה־קרבוניזציה למערכות האנרגיה הקיימות ובאותה נשימה יבטיחו ביטחון אנרגטי ויציבות כלכלית.
שינוי הגישה הזה לא מבקש להאט את ההתקדמות האקלימית שלנו אלא להפוך אותה למטרה בת השגה. בטווח הקרוב, העדיפות אמורה להיות החלפה רחבת היקף של אנרגיה מבוססת פחם בגז טבעי, כי הגז יביא לצמצום מידי ומשמעותי של הפליטות. בארה"ב, החלפת הפחם בגז הפחיתה את היקף הפליטות יותר מכל אנרגיית הרוח והאנרגיה הסולארית שהותקנו ב־15 השנה האחרונות. בה בעת, יש להגדיל את ההשקעות בניהול פחמן, בהפחתת מתאן ובפתרונות זולים למגזרים שהטיפול בפליטות שלהן מסובך, כמו תעשייה כבדה ותחבורה.
לממן את המציאות האנרגטית החדשה
כיום, האתגר הבסיסי של תהליך התמורות באנרגיה הוא אתגר המימון. במשך שנים התמקדו מנגנוני מימון האקלים באופן לא פרופורציוני באנרגיה מתחדשת והקצו מעט הון בלבד לדה־קרבוניזציה של מגזרי הנפט והגז. אבל היקף ההשקעה הנדרש כדי לבצע מודרניזציה של מערכות האנרגיה הקיימות ולנקות אותן הוא עצום: נדרשים יותר מטריליון דולר כדי לפתח טכנולוגיות דה־קרבוניזציה מתקדמות ולפרוס אותן.
אם המוסדות הפיננסים לא ישנו את הגישה שלהם, הם לא יצליחו לגייס את ההשקעות האלה. יש לתמרץ את ההון הפרטי, כולל משקיעים מוסדיים וקרנות עושר ריבוניות, לממן מיזמי ניהול פחמן גדולים. יש להרחיב את השותפויות בין ההון הציבורי להון הפרטי כדי לוודא שטכנולוגיות דה־קרבוניזציה בפיתוח יקבלו את המימון הנדרש להן כדי להרחיב את פריסתן. הממשלות חייבות לנטוש את גישה הענישה הרגולטורית שנועדה להפחית השקעות בנפט ובגז, ובמקום זאת להקים תשתית מהימנה שמתגמלת על הפחתת פליטות.
חברות האנרגיה כבר הולכות בכיוון הזה. בוועידת COP28 הכריזו על 'אמנת הדה־קרבוניזציה בנפט ובגז', המשקפת שינוי מהותי במידת ההתחייבות של התעשייה וזאת משום שבמסגרת האמנה הצהירו מפיקות מרכזיות על כוונתן לצמצם פליטות ולהשקיע בטכנולוגיות נקיות יותר. בעלי עניין מרכזיים השיקו גם את 'אתגר ניהול הפחמן', שנועד להאיץ את פריסתן של טכנולוגיות לכידת פחמן. היוזמות האלה מבשרות תמורה חשובה: מגזר הנפט והגז לא אמור להידחק הצידה בעקבות המעבר לאנרגיה נקייה, אלא להיות שחקן מרכזי המוביל את הקִדמה.
הסיכונים ברורים ומובנים. הניסיון של אירופה בשנים האחרונות מלמד מה קורה כשמדיניות אנרגיה מתעדפת יעדי דה־קרבוניזציה אגרסיביים על פני הורדת מחירים וביטחון אנרגטי. מדיניות יקרה שדחפה להסתמכות יתר על אנרגיה מתחדשת לסירוגין ופגעה בתשתית הגז, הובילה להאמרת מחירי החשמל, לפגיעה בתעשייה ולהתנגדות ציבורית. העול הכלכלי הזה הוביל להחרפת משברים פוליטיים מכיוון שמחירי האנרגיה הפכו לסוגיה אלקטורלית מרכזית. הלקח ברור: אין היתכנות למעבר לאנרגיה נקייה אם מתעלמים מסוגיית המחירים – לא מבחינת פוליטית ולא מבינה כלכלית.
המדינות המתפתחות בדרום ותפקיד הגז
המעבר לאנרגיה נקייה לא יהיה צודק ויעיל ללא הכרה בצורכי הדרום הגלובלי. בזמן שהכלכלות המתקדמות עוסקות בביקושי שיא לדלקים מסורתיים, מיליארדי אנשים עדיין חיים ללא גישה אמינה וזולה לאנרגיה. בעשור הקרוב, זמינות ומחירים נוחים של אנרגיה – ובייחוד של גז – יוכלו לשנות חיים, להניע תיעוש וצמיחה כלכלית ולצמצם את העוני במדינות מתפתחות.
הניסיון לסילוק מהיר של פחמימנים מזירת האנרגיה מתעלם מהמצב הקיים הזה. החלופה לגז אינה מעבר מיידי לאנרגיה מתחדשת אלא הסתמכות מתמשכת על פחם וביומסה – ולשניהם יש השלכות סביבתיות ובריאותיות הרסניות. אם המעבר לאנרגיה דלת פחמן יתעלם מצורכי האנרגיה של הדרום הגלובלי, הוא עלול להעמיק את אי השוויון הקיים ולהאט את הפיתוח העולמי.
אם העולם יממן תשתית של גז וישקיע בטכנולוגיות דה־קרבוניזציה, הוא ישיג כמה מטרות בעת ובעונה אחת: צמצום פליטות על ידי החלפת הפחם, הבטחת מחירי אנרגיה נוחים וסיוע להתפתחות כלכלית באזורים הזקוקים לה יותר מכול. התרחבות מיזמי הגט"ן בתקופה האחרונה ממחישה את חשיבותו הפוטנציאלית של הגז במעבר מאוזן יותר לאנרגיות נקיות, אבל ההשקעות האלה חייבות לבוא יחד עם מדיניות המכירה בתרומתן גם לביטחון האנרגטי וגם לצמצום הפליטות.
קריאה לשינוי כיוון
המצב הנוכחי הוא הזדמנות ייחודית לחשב מסלול מחדש במעבר לאנרגיה נקייה ולשנות את זהות השחקנים המרכזיים בו. במקום לנקוט גישה של החרגה המתעדפת את מקורות האנרגיה המתחדשת על חשבון כל שאר המקורות, יש לנקוט אסטרטגיה שמשתמשת בכל הכלים הזמינים – גז, ניהול פחמן, צמצום מתאן וטכנולוגיות חדשות.
המעבר ממודל לא מציאותי של "תמורות בכל מחיר" לנתיב של דה־קרבוניזציה זולה ובת קיימה, יבטיח את העמידה ביעדי האקלים בלי לרמוס את הביטחון האנרגטי ואת הצמיחה הכלכלית. המגזר הפיננסי, תעשיית האנרגיה וקובעי המדיניות חייבים לעבוד עכשיו יחד כדי להפוך את החזון הזה למציאות.