יוסי אריה, מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה
דו"ח הסקירה הסביבתית של ה-OECD שפורסם לאחרונה, מדגים אולי בצורה הטובה ביותר את האופי הפופוליסטי של השיח הציבורי בנושא המאבק במשבר האקלים ובטיפול בנושאים הסביתיים בישראל. רק בשבועות האחרונים ראינו בעיתונות הכלכלית כותרות מנוגדות: מצד אחד, הטלת האחריות של מדיניות האקלים במדינה על תעשיית האנרגיה הישראלית וקריאה להחמרת המגבלות. מהצד השני, קרב האשמות על המחסור באנרגיה. מחד גיסא – מאשימים בניהול מדיניות אנרגטית לא אחראית ומאידך גיסא מבקשים להמשיך ולהגביל את התכנון והפיתוח של התעשייה על בסיס מאפייני המשק הישראלי הייחודיים (אי אנרגטי ללא גיבוי).
באופן מפתיע הדו"ח מלמד שהמצב הסביבתי בישראל בתחומים מסוימים סביר. כבר בעמוד הראשון קובעים מחבריו כי הישראלים צורכים פחות אנרגיה (2.3 בישראל בהשוואה ל-3.8 שעט"ן ממוצע למדינות הארגון) וכך גם פולטים פחות גזי חממה לנפש (8.8 טון שווה ערך CO2 לנפש בהשוואה ל-10.5 בממוצע במדינות האחרות בארגון). מעבר לכך, הדו"ח קובע כי מדינת ישראל משקיעה יותר בהגנת הסביבה מאשר מדינות הארגון (0.6% אל מול ממוצע של 0.5%). עם זאת, ישראל לא עושה מספיק: בעוד ממוצע מדינות ה-OECD משקיעות 6.3% מתקציבי המחקר והפיתוח לסביבה ואנרגיה, בישראל משקיעים רק 1.2% – הרחק מאחור. פה בדיוק מתחילה הבעיה.
בניגוד לנטען בקרב קבוצות לחץ, הדו"ח קובע חד משמעית שישראל הצליחה לנתק "מספר לחצים סביבתיים מהצמיחה הכלכלית, כולל פליטת גזי חממה ופליטות אוויר של מזהמים מרכזיים". הדו"ח מחמיא במיוחד לסקטור התעשייה שהצליח להתייעל אנרגטית בצורה יוצאת דופן. כך, סקטור זה גם הצליח להפחית פליטות בזכות המעבר לגז טבעי והשקעה בטכנולוגיות יעילות.
בניגוד לשיח הרווח, הדו"ח מפנה את הזרקור בעיקר לפעילות המשרד להגנת הסביבה. לפני הכל, הדו"ח מדגיש עובדה שאותה סימנו ראשי המשק כבר מזמן: יעדי האקלים הישראליים אינם ריאליים וישראל "אינה במסלול להשיגם". שנית, הדו"ח מחדד בצורה ברורה את מה שכל תעשיין יודע וזה שהבירוקרטיה בישראל היא בלתי נסבלת ומקשה על פיתוח המשק.
רק בשבועות האחרונים ראינו בעיתונות כותרות מנוגדות: מצד אחד, הטלת האחריות של מדיניות האקלים על תעשיית האנרגיה וקריאה להחמרת המגבלות. מהצד השני, קרב האשמות על המחסור באנרגיה
כך למשל קובעים עורכי הדו"ח שהמערכת הרגולטורית הסביבתית של ישראל מפוצלת ובחלקה מיושנת. ההערכה הסביבתית עדיין אינה מכסה את כל הפרויקטים, המדיניות, המתווים והתוכניות בעלי השפעה סביבתית משמעותית. שיטת ההיתרים הסביבתיים במדינה נשלטת על ידי מספר חוקים נפרדים הייחודיים לנושאים מסוימים. אימוץ טיוטת החוק לייעול הליכי רישוי סביבתי יהווה צעד חשוב לקראת שילוב מהותי של תנאי ההיתר הסביבתי. הבטחת הציות משתפרת אך נותרת בעיקר תגובתית. יכולת הניטור והאכיפה של המדינה לעמידה במדיניות הסביבתית גדלה בעשור האחרון, אבל היא עדיין לא מספקת.
לאורך עמודים רבים הדו"ח ממחיש את כשלון המשרד בהתמודדות עם הטמנת הפסולת, ומדגיש את חלקה של הפסולת בפליטות גז החממה המתאן המסוכן. הדו"ח קבע כי "בישראל ישנה התקדמות מוגבלת בחוקים ותקנות לניהול פסולת". למה לא שמעתם על הבעיה עד עכשיו? כי יותר קל להאשים את התעשייה.
כך, חוזר וקורא הארגון לאמץ המלצות שעליהן דיבר המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה בחודשים האחרונים. בין היתר, מחברי הדו"ח ממליצים לקדם את טיוטת החוק לייעול הליכי רישוי סביבתי, "כצעד חשוב לשילוב מהותי של תנאי ההיתר הסביבתי" כמו גם חוק אקלים אחראי, בניגוד לחוק הקיצוני שהציג המשרד.
מטמנות שבאחריות המשרד להגנ"ס מקור הפליטה העיקרי בישראל לגז החממה מתאן המסוכן ביותר. תמונה: מנחם כהנא, גטי אימג'ז
דו"ח הסקירה הסביבתית של ה-OECD צריך להיות נורת אזהרה עבור ממשלת ישראל. מצד אחד: המשך מדיניות פגיעה בסקטור האנרגיה עלול להביא במחסור עתידי בחשמל
מחברי הדו"ח יכלו לעשות גם הם עבודה מדויקת יותר במתן הקשר לחלק מהנתונים. בעמודים הראשונים של המחקר קובע הדו"ח כי בישראל זיהום האוויר גבוה בהשוואה למדינות ה- OECD (19 מיקרוגרם/מ"ק בהשוואה ל-14). המחברים שכחו להזכיר כי במדינות מדבריות כמו ישראל, חלקיקי האבק, המשפיעים על המדידה, שכיחים יותר מאשר מדינות אירופה הירוקות.
דו"ח הסקירה הסביבתית של ה-OECD צריך לשמש נורת אזהרה לממשלת ישראל. מצד אחד: המשך מדיניות שפוגעת בסקטור האנרגיה עלול להביא במחסור עתידי בחשמל, כפי שראינו בימים החמים בתחילת הקיץ. מהצד השני, על מקבלי ההחלטות להשקיע את המשאבים במחקר ובפיתוח כדי לייצר מקורות אנרגיה חדשים ונקיים כגון מימן.