קרוב לגבול גרמניה-פולין, יש חבל ארץ קטן שבו אפשר לראות את הניצחון והטרגדיה הגרמניים שוכנים זה לצד זה.
בינות עצי אורן ממזרח לעיר קוטבוס שוכנת לייברוז, אחת מתחנות הכוח הסולאריות הגדולות במדינה. התחנה נבנתה לפני יותר מעשור בעזרת קצבאות ירוקות נדיבות שמימנו את 900,000 הפאנלים הפוטו-וולטאים אשר מספקים חשמל נקי ל-20,000 בתי אב. המתקן כולו מנצנץ לו בשמש החורפית ודרושים לו עשרה עובדים בלבד בשביל לתפעל אותו.
אבל מעל לצמרות העצים, ענן לבן וסמיך תלוי לו באופן קבוע בשמיים. מקורו בתשעת מגדלי הקירור של ינשוואלדה (Jänschwalde), תחנת כוח קונבנציונאלית ורחבת ידיים שעובדת על ליגניט, פחם חום, דלק מהמלוכלכים שיש. במובנים מסוימים, התחנה היא הרביעית בגודלה מבחינת פליטות פחמן דו חמצני באירופה. את הליגניט מביאים ממכרה פתוח, מרחק של כמה קילומטרים משם. כשמסתכלים מהקצה, המכרה נראה כמכתש רחב על הירח, שומם פרט לכמה ערימות של חומר חפור ומסוע מפותל שפועל במרחק.
באזור שמקיף את קוטבוס, יותר מ-8,000 פועלים תלויים במכרות הליגניט ובתחנת הכוח שמשתמשת בו.
שמש מול פחם, מתחדשות מול קונבנציונאליות, האקלים והסביבה מול משרות וכלכלה – כך גרמניה מתקשה כבר שנים לשרטט את הנתיב שלה בין הקטבים. המדינה ששנים ביקשה להצטייר כחלוצה ירוקה, שקובעת את הקצב בכל הקשור באנרגיה גרעינית, אנרגיות מתחדשות ושינוי אקלים.
עם זאת, הכלכלה הגרמנית נשענת לא מעט על תעשיית המכוניות ועל דלקים מסוג ליגניט. האתגר שטמון בהתנהלות שמצד אחד תענה על הדרישות של התעשייה במדינה ומצד שני תתחשב בשאיפות סביבתיות מעולם לא היה קשה יותר – והוא גם נעשה סוגיה מכרעת מבחינתה של אנגלה מרקל, שנכנסת כעת לשלב האחרון בכהונתה.
באמצע ינואר 2019, ועדה ממשלתית חשפה תכנית שקוראת לנטישה הדרגתית של חשמל המיוצר בליגניט ובפחם עד שנת 2038. תקופת המעבר הארוכה משקפת את החשיבות הגדולה של הפחם לכלכלה, אבל גם נועדה לאפשר לאזור שייפגע, להתכונן להפסדים שאותם אי אפשר למנוע.
ליבת התכנית אמורה לסייע לגרמניה להגשים את מטרותיה השאפתניות בתחום הסביבה לשנת 2030, ולהשיב למדינה את המוניטין שלה, אחרי שנים של נסיגה. בפני מנהיגי גרמניה תלויה עדיין השאלה, האם הם יצליחו לקיים את ההבטחה?
"מה שיקרה בגרמניה יהווה אות למדינות אחרות. אנשים אומרים: אם מדינה עם עושר ובסיס תעשייתי כמו גרמניה לא מצליחה לצאת מהפחם ביעילות, איך נצליח אנחנו"? אומר אוטמר אדנהופר, מנהל מכון פוטסדאם למחקר השפעות האקלים. "עיני העולם נשואות אלינו. יש לנו עשר שנים לפתור את בעיית הפחם. זה מסכן את האמינות של גרמניה בעולם".
הכנפיים הקצוצות של מנהיגים סביבתיים
בשנת 2000 נעשתה גרמניה לכלכלה הראשונה שהימרה על כל הקופה בכל הקשור באנרגיית שמש ורוח והעבירה חוק, שמדינות רבות העתיקו, אשר מציע תעריפי הזנה גבוהים לאנרגיות מתחדשות. בעקבות המהלך הזה הורגש שגשוג בענף המתחדשות, אשר תפס תאוצה בתקופתה של מרקל. כשהיא נכנסה לתפקידה ב-2005, עשרה אחוזים מהחשמל בגרמניה יוצר מאנרגיות מתחדשות.
בשנים שחלפו מאז, המספר האמיר לארבעים אחוזים. כעת מתכננת ממשלתה של מרקל את הצעד הבא, עם יעד רשמי להעלות את המתחדשות ל-65 אחוזים מתמהיל האנרגיה עוד לפני שנת 2030.
מאז שמונתה מרקל לקנצלרית, גרמניה התחייבה לסגור את כל תחנות הכוח הגרעיניות שלה עד 2022 והשקיעה מאות מיליארדי אירו באנרגיות מתחדשות והייתה לכוח חלוץ במאמץ הרב-צדדי להיאבק בשינוי האקלים. גברת מרקל, מדענית שהייתה גם השרה להגנת הסביבה, מילאה תפקיד חשוב בכל המאמצים האלה וזכתה בכינוי החיבה " קנצלרית האקלים".
אבל עכשיו שעידן מרקל מתקרב לקצו –היא לא תתמודד בבחירות של 2021 – מתגבש לו נרטיב שונה. מבקריה מציינים שחרף המאמצים והעלויות שגרמניה השקיעה, פליטות הפחמן הדו חמצני בגרמניה בקושי השתנו בעשור האחרון.
בשנה שעברה, ברלין נאלצה להודות שלא תעמוד ביעדי האקלים שלה ב-2020, שלפיהם צפויה הפחתה של ארבעים אחוזים בפליטות הפחמן הדו חמצני מהרמות של 1990. הכישלון היה מכה כואבת למדינה שמיתגה עצמה כמובילה בתחום ואישר את החשדות בקרב פעילי איכות הסביבה שגרמניה כבר אינה בעלת ברית חזקה כשהייתה.
טינה לופלסנד, מזכ"לית מדיניות אקלים ב'בונד', ארגון סביבתי בגרמניה, מספרת שבקרב קמפיינרים ירוקים הרגשות כלפי מרקל הם "אהבה נכזבת": "ההתחלה שלה הייתה מבטיחה אבל בעשר השנים האחרונות לא השתנה כלום בכל הקשור בצמצום הפליטות".
בבריסל, פעילים אדוקים התלוננו כבר פעמים רבות שברלין מנסה לחסום או למוסס חקיקה סביבתית שלא מוצאת חן בעיני תעשיית המכוניות החזקה שלה, או תעשיות אחרות. בזירה הבינלאומית, ההערכה כלפי ההישגים של מרקל פינתה את מקומה לזעם על חוסר הנכונות של גרמניה להסכים לנטישה מהירה של פחם וליגניט. בזירה המקומית, איכות האוויר בעשרות ערים היא גרועה כל כך, שבית המשפט החל לאכוף את האיסור על מכוניות דיזל.
מרקל מתחילה עכשיו את השנים האחרונות לכהונתה וכבר המורשת שלה כקנצלרית ידידותית לסביבה אינה נקייה כפי שקיוותה.
"מרקל הייתה תומכת נלהבת של הסכם פאריז ושל המסגרת הרב צדדית לטיפול בסוגיית שינוי האקלים", מספרת ג'ניפר מורגן, בכירה ב'גרינפיס אינטרנשיונל'. "אבל כשבוחנים את הרקורד שלה בגרמניה, רואים שהמדינה החמיצה את יעדי הפליטות שלה ושהן ממשיכות לעלות במגזר התחבורה. חוץ מזה, יש גם את הסוגיה של הפחם".
השאלה כיצד ומתי להפסיק את השימוש בפחם היא אחד הפולמוסים הפוליטיים והכלכליים הקשים בגרמניה. אנשי עסקים כבר הביעו חשש שהנטישה המהירה של הפחם תזניק את מחירי החשמל ותעלה את הסיכוי להפסקות חשמל. הליגניט מהווה יותר מחמישית מתפוקת החשמל ומפרנס יותר מ-20,000 עובדים. לתחנות כוח כמו ינשוואלדה שמספקת חשמל זול ובאופן מהימן בכל שעות היממה יש תפקיד קריטי ממש במערכת שבה פועלות חברות כמו 'סימנס', 'דיימלר' ו-BASF.
"השגשוג של גרמניה תלוי במידה רבה בתחרותיות של עסקים עתירי אנרגיה" אומר סטפן קמפטר, דירקטור פדרציית המעסיקים של גרמניה. חשמל בעלות סבירה וביטחון אספקתי הם "בעלי חשיבות עליונה" לכלכלת גרמניה.
פעילים למען איכות הסביבה, בינתיים, טוענים כבר זמן רב שרק הפסקה מיידית של תחנות כוח הפועלות על פחם ועל ליגניט תאפשר לגרמניה להגיע ליעדי הפליטה של 2030, שהם שאפתניים אף יותר מהיעדים של 2020.
ב-11 השנים הבאות, גרמניה נדרשת להפחית את כלל הפליטות שלה ב-55 אחוזים בהשוואה ל-1990, ולכל ענף בכלכלה יהיו יעדים משלו.
התכנית שהוצגה באמצע ינואר מבקשת לאזן בין האינטרסים הנצים, לעתים באמצעות הזרמת כמויות עצומות של כסף על אזורים, חברות ומשקי בית: אזורים שמושפעים מהפחם אמורים לקבל ארבעים מיליארד אירו במהלך עשרים השנים הקרובות. אם הדרך להסכמה על הגמילה מהפחם הייתה קשה, היישום של התכנית יהיה קשה אף יותר.
רקורד מעורב
הדילמות של גרמניה הן לרוב תוצאה – מכוונת או בלתי מכוונת – של Energiewende, מה שמכונה "תמורות באנרגיה" אשר החלו בכהונה של מי שהיה קנצלר לפני מרקל, שהיה גם סוציאל דמוקרטי. התכנית הייתה להחליף בהדרגה את החשמל המיוצר באופן קונבנציונלי, בתחנות כוח גרעיניות או פחמיות, במקורות אנרגיה מתחדשים. חלק מהתכנית הצליח באופן מושלם ממש: בעידוד הסובסידיות הנדיבות, המשקיעים הזדרזו להקים פארקים של טורבינות רוח בים וביבשה. יותר מ-1.5 מיליון מתקנים סולאריים הורכבו ברחבי המדינה. העלות של האנרגיות המתחדשות צנחו דרמטית לאורך הדרך – כיום הם אף מייצרים חשמל בזול יותר מאשר תחנות קונבנציונאליות.
"באופן כללי, זה היה סיפור הצלחה" אומר פטריק גרייכן, מנהל 'אגורה אנרגיוונדה', צוות חשיבה מברלין. "לא רק שהצלחנו להעלות את אחוז המתחדשות לארבעים אחוז מתמהיל האנרגיה שלנו, 25 אחוז מהחשמל מגיעים מרוח ומשמש, שתי טכנולוגיות שבעבר כולם חשבו שהן פשוט לא מהימנות. זה הישג עצום. אף מדינה אחרת לא עשתה דבר כזה קודם לכן".
הבעיה היא שהשגשוג של המתחדשות בגרמניה לא עזר הרבה בהפחתת פליטות גזי החממה בכללותן. מתווי מדיניות קיוו בתחילה שפארקים סולאריים וחוות טורבינות רוח יאלצו את תחנות הכוח הפחמיות לרדת מהרשת, ולמעשה, יחליפו שיטה מלוכלכת בשיטה נקייה לייצור אנרגיה. תחת זאת, מה שקרה הוא שהמתחדשות הפעילו לחץ על התחנות המופעלות בגז שהן אמנם נקיות יותר מהתחנות הפחמיות, אולם יקרות יותר לתפעול.
"נקודת הפתיחה היא שכיום גרמניה היא אחת המדינות המזוהמות ביותר בכל הקשור בפחם, ואין לה שום אפשרות להגשים אפילו את היעדים שלה ל-2020" אומר דיאטר הלם, פרופסור למדיניות אנרגיה באוניברסיטת אוקספורד. "המדינה הזאת השקיעה בתמורות באנרגיה יותר מכולן, והתוצאה בסופו של דבר הייתה גרועה יותר בעיקרה ואינה משיגה את מטרותיה שלה".
הדחיפה לכיוון הפחתת השימוש בפחמן חטפה מכה נוספת לאור ההחלטה של מרקל להאיץ את הדממתן של תחנות הכוח הגרעיניות, זאת אחרי אסון פוקושימה ב-2011. המהלך שלה היה תגובה טבעית לחששות של הציבור בשעתו, אבל היא הורידה מתמהיל האנרגיה הלאומי עוד רכיב הכרחי שברובו הנו דל בפחמן דו חמצני.
"היינו צריכים לעשות את הכול הפוך. צריך היה קודם כול להשבית את מקורות האנרגיה העתירים בפחמן דו חמצני ורק אחר כך את התחנות הגרעיניות. כשמסתכלים על המנהיגים הנוכחיים בכל הקשור בשינוי אקלים, מדינות כגון בריטניה, צרפת ושבדיה, אצל כולן יש לגרעיניות מקום חשוב בתמהיל" אומר מרטין ניומן, חבר פרלמנט ודובר אחת ממפלגות המרכז שפועלות למען העסקים.
העלות של התחבורה
מכשול משמעותי נוסף, לדברי המבקרים, היה המדיניות של גרמניה שהתמקדה באופן צר מדי במגזר האנרגיה ולא הקדישה די תשומת לב למכוניות, משאיות ולמגזר התחבורה בכללותו, שבו הפליטות הן כיום גבוהות יותר מאשר היו בשנת 1990. ללא רפורמות דרסטיות ותנועה מאסיבית לכיוון מכוניות חשמליות, היעדים של 2030 לצמצום הפליטות ממגזר התחבורה ביותר מארבעים אחוזים יהיו בלתי אפשריים. האהבה הגרמנית למכוניות בעלות מנוע בערה והתלות שלה בתעשייה שבונה אותן, נעשו המכשול הגדול ביותר בדרך ליעדים של 2030.
"הפליטות מתחבורה יצאו מכלל שליטה" אומר גרייכן. "מה שצריך עכשיו זו חבילה שלמה של אמצעים, לרבות העלאת מחירי הבנזין והדיזל ובתמורה, להוריד את מחירי החשמל ולסבסד את המכוניות החשמליות". אולם עד כה, אף אחד בגרמניה לא העז לגעת בסוגיות האלה, כי כולם פוחדים מהלובי של יצרניות המכוניות".
לעת עתה, תכנית התמורות באנרגיה נותרה בשלבי עבודה ובמקרה הטוב, תוצאות הביניים הן מאבק בן עשור בין סדרי עדיפויות פוליטיים, מאבק שהותיר גם אנשי עסקים וגם פעילי סביבה מתוסכלים מאוד.
מבחינתם של המגנים על מרקל, חוסר שביעות הרצון הכללי הוא הוכחה שהמנהיגה הוותיקה הצליחה לשמור על איזון. "היא עדיין קנצלרית האקלים. אבל כקנצלרית, עליה לשמור גם על מצב התעסוקה, ביטחון של אספקת אנרגיה ומחירי החשמל, וזה בדיוק מה שהיא עושה" אומרת מארי-לואי דוט, חברת פרלמנט מטעם המפלגה הנוצרית הדמוקרטית הגרמנית ודוברת הסביבה של המפלגה.
אחרים רואים דווקא את הגמילה המיידית מפחם כהזדמנות האחרונה של הקנצלרית להשיב לגרמניה את המוניטין הירוק שלה. "היא מבינה היטב את המדע שמאחורי שינוי האקלים. היא יודעת מה מונח על המאזניים והיא יודעת שגרמניה לא נמצאת כיום במקום שבו היא אמורה להיות בשלב זה של ההיסטוריה" אומרת מנהלת גרינפיס, גברת מורגן. איך זה מתיישב עם היותה מנהיגת גרמניה? אין לדעת. אפשר רק לנחש שזה מדיר שינה מעיניה.
