ניק אייר, מרצה למדיניות אנרגיה ואקלים באוניברסיטת אוקספורד, זוכר את הרגע שבו הפנים איך ייראה העתיד של ייצור האנרגיה. "הבנתי שהעתיד יהיה שונה ביום שבו קלטתי שבמדינות המפרץ זול יותר לייצר חשמל אם עושים את זה מאנרגיה סולארית ולא מנפט", הוא אומר.
אבל כמו שהוא ואחרים מגלים עכשיו, באזורים שונים של העולם לוקח הרבה זמן לשכנע בכך את הציבור, וגם את התאגידים. הגישה כלפי חיפושי נפט וגז מחוץ לבריטניה וכן כלפי קידוחים ימיים באוקיינוס השקט, מעידה שהמאבק עוד רחוק מלהסתיים.
לפי 'תחזית האנרגיה העולמית 2020' של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, אנרגיה סולארית היא כעת "מקור החשמל הזול ביותר בהיסטוריה". התחזית מראה שאנרגיה סולארית זולה ב־20-50 אחוז יותר מכפי שמקובל לחשוב.
ממשלות רבות בעולם ובהן צרפת, אירלנד, ספרד, דנמרק ובליז, מחוקקות חוקים שמקדמים מעבר ממקורות מסורתיים לחדשים, וזאת על ידי קביעת תאריכים שאחריהם יהיה אסור לייצר חלק מהדלקים הפוסיליים, או את כולם. ובכל זאת, אין תמימות דעים בינלאומית בנוגע למעבר לאנרגיה מתחדשת. ביולי הכריזה ממשלת בריטניה שהיא תנפיק "מאות" רישיונות נפט וגז חדשים בים הצפוני. על המשך הפקת הנפט והגז בבריטניה, ניק אייר אומר: "החשש הוא שזה הופך למלחמת תרבות. אין סיבה הגיונית להמשיך בזה. גם בשמאל וגם בימין אמורים לרצות כוכב לכת שאפשר לחיות בו". גם לפי 'הקרן לצדק סביבתי', אנרגיה מתחדשת היא לא רק שיטה לקיצוץ עלויות, אלא גם הדרך המרכזית להגיע לדה־קרבוניזציה שאנחנו זקוקים לה.
הכול טוב ויפה, אבל כדאי לזכור שבשביל להגיע ליעדים האלה של אייר והקולגות שלו צריך יהיה לסלול נתיב שעובר דרך מעמקי הים. למה הכוונה? לאחרונה התגלעה בקינגסטון שבג'מייקה מחלוקת חדשה סביב המעבר לאנרגיה מתחדשת, והיא יוצרת קרע בקרב הפעילים. ביולי 2023, הרשות הבין לאומית לקרקעית הים התכנסה לדון בכרייה במים עמוקים של תצבירים רב־מתכתיים – משקעים מינרליים בגודל תפוחי אדמה על קרקעית הים, שמכילים מתכות חיוניות לייצור סוללות בכלי רכב חשמליים כמו קובלט ומנגן.
אף שכרייה במים עמוקים יכולה להפוך למקור חדש לחומרים הנדרשים למעבר לכלי רכב חשמליים, ישנם חששות חמורים בנוגע להיקף שחרור הפחמן שהיא תגרום. מכתב פתוח שעליו חתמו 700 חוקרים קורא לעצירת הכרייה בקרקעית הים, והוא מדבר בין היתר על "ההשלכות הלא ודאיות [של הכרייה] על דינמיקות לכידת הפחמן ועל אחסון הפחמן במים העמוקים".
למרות זאת, אפשר להגיש כעת בקשות לכרייה במים עמוקים מכיוון שבאמצע 2021, ממשלת האי נאורו, בשיתוף פעולה עם סטארט־אפ הכרייה הקנדי The Metals Company, חוקקה חוק שנותן לרשות הבין לאומית לקרקעית הים שנתיים לקבוע תקנות בנוגע להפקת משאבים מהזירה החדשנית הזאת.
שום דבר לא עומד לקרות בעתיד הקרוב – בפגישה בקינגסטון, שנערכה ביולי, הרשות לא הגיעה להסכמות בנוגע לתקנות חדשות, ולכן החליטה לדחות את הכרייה בשנה נוספת. אבל The Metals Company כבר הכריזה על כוונתה להגיש בקשה לשנה הבאה.
אלאנה סמית, מנהלת אגודת טה איפוקראה באיי קוק, שמשתתפת בפגישות של הרשות הבין לאומית לקרקעית הים, אומרת: "האספה חייבת להסכים פה אחד על תקנות חדשות, ולכן נוצר עימות ענקים של ממש בין מדינות שתומכות בכרייה ואלו שפשוט רוצות לנהל דיון בנוגע להגנה על האוקיינוסים".
ההתנגדות לכרייה במים עמוקים היא נרחבת. ממשלות וראשי תעשייה גם יחד הצטרפו לחוקרים וקראו להשעיית הפעילות בתחום זה – ואפילו לחרם כולל על הכרייה. 21 מדינות – בהן צרפת, קנדה, ספרד וגרמניה – הביעו כולן התנגדות קבועה או זמנית לכרייה במים עמוקים.
עם זאת, The Metals Company טוענת שכרייה במים עמוקים היא הכרחית למעבר לאנרגיה ירוקה, כי חלק גדול מהמתכות הנדירות האלה נדרשות לשם החלפת מנועי הבעירה הפנימית בסוללות ובמנועים חשמליים.
סטיב טרנט מהקרן לצדק סביבתי חולק על הטענה הזאת. "אין מקום לכרייה במים עמוקים אם ברצוננו להגיע לעתיד בר־קיימא וצודק יותר", הוא קובע. "אפשר להגיע אליו באמצעות השקעה במחזור, בטכנולוגיות סוללה חדשות ובכלכלה מחזורית, וכל הצעדים האלה ישאירו לנו אוקיינוס שעוזר לכולנו לקיים חיים כאן".
חברות תעשייתיות רבות מסכימות איתו. אחדות מהן חתמו על הצהרה הקוראת להשעיית הכרייה במים עמוקים עד שנבין טוב יותר את השלכותיה. עם החותמות נמנות BMW, פולקסווגן, גוגל, פיליפס וסמסונג.
טרנט אומר ש"ההתנגדות הבין לאומית לכרייה במים עמוקים הולכת וגוברת. עוד ועוד חברות ומשקיעים נסוגים מהתחום הזה, ובצדק, כי הם מבינים שהסיכונים גדולים מדי ושהנזק עלול להיות עצום".
אחד הנזקים האפשריים הוא שחרור של פחמן נוסף הכלוא במשקעי מים עמוקים. לפי דו"ח של הקרן לצדק סביבתי, קרקעית הים היא מאגר פחמן רב־חשיבות, כי האוקיינוס סופג יותר מרבע מסך כל פליטות הפחמן הדו־חמצני שגורמים בני האדם.
טרנט ואחרים טוענים שאולי הפתרון הירוק יותר הוא למחזר את החומרים האלה. דו"ח מ־2018 שפרסמה יוזמת – הפלטפורמה האירופאית לבעלי עניין בכלכלה המחזורית European Circular Economy Stakeholder Platform, טוען שעד 2030 יהיה אפשר להרוויח לפחות 408 מיליון אירו ממחזור של קובלט, ניקל, אלומיניום וליתיום המצויים בסוללות של כלי רכב חשמליים.
הוא מודע לכך שהשינויים האלה חייבים לקרות מהר – אבל הוא אופטימי. "אנחנו בעיצומה של תמורה דורית. הצעירים מבינים שזה העתיד שלהם. שינוי האקלים הוא כבר לא דאגה עתידית, אלא מציאות עכשווית".
מדענים מזהירים שעל כף המאזניים יש יותר מכסף ולארובות המשקעים הנוצרות מהקידוח יש מחיר כבד. הסערות התת ימיות יפגעו במרחק של קילומטרים ממוקד הקידוח ויהרסו מערכות אקולוגיות חשובות. מתכות רעילות ואף חלקיקים רדיואקטיביים עשויים להשתחרר לתוך שרשראות המזון הימיות.
סיר דיויד אטינבורו ומדענים נוספים סבורים שזה "רחוק מלהיות הגיוני" לפתוח את המים העמוקים לכרייה לפני שיתבררו ההשלכות שלה. כעת מופעל על אוסטרליה לחץ להצטרף ליותר מעשרים מדינות ו-800 מדענים הקוראים לעצירה עולמית של הכרייה.
חברות רבות מתכננות לכרות ברצועה עצומה בגודלה בקרקעית הים שבין הוואי למקסיקו, העשירה בתצבירים רב-מתכתיים. "מדובר במערב פרוע", אומר סנדור מוסלו, גיאולוג ימי. "קרקעית הים היא תצרף של כל המורשת המשותפת של האנושות וכרגע מתגבש עליה מונופול".