שורת המלחמות האחרונות במזרח התיכון טלטלה לא רק גבולות והסדרים ביטחוניים, אלא ערערה גם כמה מהנחות היסוד שעליהן נשען משק האנרגיה האזורי. מתקני אנרגיה, שבעבר נתפסו כתשתיות עורפיות ומוגנות יחסית, הפכו למטרות תקיפה. נתיבי שיט חיוניים שוב אינם מובנים מאליהם, ואספקת דלק וחשמל כבר אינה רק סוגיה כלכלית או סביבתית, אלא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי.
אל המשוואה הזאת מצטרפת מהפכת הבינה המלאכותית. מרכזי נתונים, מחשוב עתיר־אנרגיה וצריכת חשמל הולכת וגדלה יוצרים לחץ חדש על מערכות החשמל בעולם וגם בישראל. במציאות כזאת, אסור שמדיניות האנרגיה תמשיך ותתבסס על הנחות של שגרה.
משק האנרגיה הישראלי זקוק לא רק לעדכון, אלא לבחינה מחודשת של סדרי העדיפויות.
אחד הצעדים המיידיים שמוצעים הוא פתיחה מחדש של נמל אילת לתנועת דלקים. מעבר לחשיבות הלוגיסטית, מדובר בניסיון לעגן מחדש את הקשר האנרגטי והמסחרי עם מדינות המפרץ ולייצר גמישות גדולה יותר בנתיבי האספקה, במיוחד בתקופה שבה נתיבי שיט עלולים להיפגע או להיחסם.
במקביל עולה מחדש הוויכוח סביב עתיד בתי הזיקוק. ההחלטה על סגירת בז"ן כבר לא מתיישבת עם המציאות הביטחונית שנחשפה בשנים האחרונות. במהלך הלחימה התברר עד כמה אספקת דלק סדירה היא תנאי לפעילותם של חיל האוויר והכוחות המשוריינים. לכן, כל עוד לא קיימת חלופה תפעולית מלאה ובפרט בדרום ברור היום שסגירת המתקן עלולה ליצור פער אסטרטגי.
אלא שהאתגר אינו מסתכם בדלקים. גם משק החשמל נכנס לעידן חדש של ביקושים. הצמיחה במרכזי נתונים והתרחבות השימוש בבינה המלאכותית צפויות להגדיל משמעותית את צריכת החשמל, ומעלות מחדש את שאלת היתירות והעמידות של המערכת בשעת חירום. על רקע זה גוברת הקריאה להאיץ הקמת תחנות כוח חדשות ולהגדיל את מרווח הביטחון של רשת החשמל.
סוגיה נוספת, שנדחקת לעיתים לשוליים, היא האחסון. מלאי דלק ויכולות אחסון נתפסו במשך שנים כעניין טכני יחסית, אך המשברים האחרונים המחישו שמדובר ברכיב אסטרטגי לכל דבר. מדינה שלא מחזיקה נפחי אחסון מספקים מתקשה להתמודד עם שיבושים מתמשכים, בין אם בשל מלחמה, תקיפות או זעזועים בשווקים העולמיים.
לצד זאת, גם האנרגיה המתחדשת מקבלת משמעות חדשה. אם בעבר הדיון באנרגיית שמש התמקד בעיקר באקלים ובהפחתת פליטות, כיום היא מוצגת גם כרכיב של חוסן אנרגטי. אלא שהרחבת השימוש בה לא יכולה להישען על פאנלים בלבד; היא מחייבת השקעה מקבילה במערכות אגירה שיאפשרו אספקת חשמל יציבה גם כאשר השמש לא זורחת.
המציאות המשתנה דורשת, לפי גישה זו, גם שינוי עמוק באופן שבו המדינה וחברות האנרגיה פועלות. חברות נדרשות להסתגל לעולם אנרגיה מוטה־AI, לאמץ טכנולוגיות חדשות ולשדרג תשתיות ותהליכי קבלת החלטות. במקביל, גוברת הטענה כי המדינה לא יכולה להסתפק עוד ברגולציה מרחוק, ועליה למלא תפקיד פעיל יותר באבטחת ההובלה, האחסון ויציבות המחירים.
בסופו של דבר, השאלה היא כבר לא רק איך לייצר יותר אנרגיה, אלא איך אפשר להבטיח רציפות אנרגטית במזרח תיכון שהפך תנודתי ומסוכן יותר. בעולם כזה, מדיניות אנרגיה לא עומדת בנפרד ממדיניות ביטחון. היא חלק ממנה. לכן ייתכן שאת האסטרטגיה הבאה של משק האנרגיה הישראלי לא יכתבו עוד רק במשרדי הממשלה הכלכליים, אלא גם סביב שולחן הביטחון הלאומי.