נפט וגז ממשיכים ללבות את הסכסוך בסוריה, אף על פי שהשטח בשליטת דעאש הצטמצם, וממשלת סוריה החזירה לעצמה שליטה בחלקים שונים של המדינה. למעשה, שחקנים מקומיים וגורמים חיצוניים נלחמים על שליטה ובעלות על משאבי הנפט והגז הסוריים.
תשתית האנרגיה של סוריה נהרסה ברובה על ידי המורדים, ארגוני הטרור והצבא הסורי בניסיונו להחזיר לעצמו את שליטה במדינה. בשל אובדן שטחים, התמקדה האסטרטגיה של דאעש בעיקר באי וויתור על מתקני הנפט והגז שהיו בשליטתו בעבר, ובהרס תשתיות אנרגיה, כגון שדה הגז הייאן (Hayyan) ששוכן 40 קילומטרים ממערב לפלמירה, שאותו הארגון הפגיז. ההתמקדות של דאעש באזור פלמירה יוחסה לעובדה שהעיר מהווה מסוף סחר והולכה של תפוקת הגז הסורית לתחנות הכוח המספקות חשמל וגז למרבית חלקי המדינה.
לפי הדיווחים, מאז שנת 2014 השתלט דאעש על מספר לא מבוטל של שדות נפט וגז, דוגמת מתקן הגז אל-אכרם בין פלמירה לראקה, שממנו הפיק נפט וגז לשיווק, מה שהפעיל אמצעי לחץ על הממשלה הסורית, אשר נשלל ממנה מקור הכנסה חיוני.
תפוקת הנפט בסוריה צנחה מ-250-380 אלף חביות ביום בתקופה שלפני 2011, ל- 8,000 חביות ביום בתקופת השתלטות המורדים וארגוני הטרור, ביניהם דאעש. התפוקה הנוכחית מוערכת בכ-70,000 חביות ביום באזורים שבשליטה של ממשלת סוריה.
פרצה קוראת לגנב
כדאי לציין כי תעשיית האנרגיה הסורית, החל בציוד ומכירות וכלה בהולכת נפט גולמי, נתונה לסנקציות כבדות מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי. הסנקציות האמריקאיות על תעשיית האנרגיה בסוריה קדמו למשבר, אך חידושן שולח מסר לגורמים ממשלתיים ולא-ממשלתיים בדבר אפס סובלנות בכל הנוגע להכנסות מסחר בגז ונפט בשוק השחור.
הסנקציות האמריקאיות מכוונות לראשונה גם כלפי ארגון קטירג'י הסורי, הנחשב לחלק מרשת רכש נרחבת של נפט וגז, שמטרתה לייבא משלוחים של נפט וגז לנמל בניאס. בנוסף, הסנקציות האירופיות שהוטלו בשנת 2011 אוסרות על סחר בטכנולוגיה ובציוד בענף הנפט והגז בסוריה, לרבות חיפושים והפקה, זיקוק ועיבוי גז.
במקביל ולעומת זאת, חברות רוסיות כמו 'גזפרום' תורמות לשיקום התשתיות ההרוסות ואף שיפצו את בית הזיקוק באזור בניאס, שבמערב סוריה. נראה כי חברות רוסיות מקדמות השקעות להחייאת ענף הנפט והגז של סוריה. עם זאת, בשל הסנקציות מצד ארה"ב ואירופה, קשה לדמשק למצוא קונים לתוצרי היצוא הגולמי שלה.
לארה"ב, לעומת זאת, יש יתרון משמעותי בתחום עתודות הנפט והגז הסוריות וזאת תודות לתמיכה האמריקאית בכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF), שבספטמבר 2018 הוציאו לפועל את מבצע "ג'זירה סטורם" במטרה לכבוש שטחים בשליטת דאעש ממזרח לפרת. המבצע העניק לארה"ב יתרון דה פקטו במספר שדות בסוריה, כגון שדות הנפט אל-עומר וטנאק, שדות הגז אל-איזבה וקונוקו, ושדה הנפט ג'אפרה אשר היווה בעבר מקור הכנסה עיקרי עבור דאעש.
שליטת הכוחות הדמוקרטיים הסוריים בשני הסכרים הגדולים בסוריה מחזקת עוד יותר את שליטתה של ארה"ב. סכר טבקה, תחנת כוח בת 824 מגה-וואט ששוכנת 25 ק"מ ממערב לראקה על נהר הפרת, והסכר במערב ראקה שנבנה על ידי הסובייטים. לפי הערכות, נקודות שליטה אלה על עתודות האנרגיה והתשתיות הסוריות עשויות לשמש כקלף מיקוח במשא ומתן עתידי עם משטר אסד בנוגע לעתידה הפוליטי של סוריה.
בנסיבות אלה, נראה כי פתרון הסכסוך בסוריה הוא תנאי מוקדם לא רק לפיתוח משק האנרגיה במדינה, אלא גם לשיפור מצב משק האנרגיה באזור כולו. ההשקעה מצד ארה"ב לשיקום מתקן הגז קונוקו במזרח סוריה, הנמצא כיום בשליטת הכוחות הדמוקרטיים הסוריים, עשויה להועיל משמעותית בזכות יכולת ייצור של קרוב ל-1.5 מיליון מטר מעוקב של גז ביום.
חשובה לא פחות היא ההשקעה האמריקאית בשני הסכרים הגדולים במדינה המאפשרים שליטה על מאגרי מים חיוניים, כמו גם מניעה מצד שלישי להיות בעל מונופול על ממשל אסד, שכן מונופוליזציה שכזאת תאפשר לצד המדובר לשלוט בחופי הים התיכון, ובכך להקים מפעלי יצוא ולשלוט בגז הטבעי המיוצא לאירופה.
הקללה שלפני הקללה
לבנון השכנה חתמה בתחילת 2018 על הסכם לחיפוש והפקת נפט וגז בשניים מעשרת הבלוקים הימיים שלה, עם קונסורציום הכולל את טוטל הצרפתית, אני האיטלקית ונובטק הרוסית. הקידוחים צפויים להתחיל ב- 2019.
לבנון כבר החלה לסבול מ"קללת טרום המשאבים", שבה מדינות צוברות חובות גדולים לקראת הכנסות בלתי ודאיות מנפט וגז. חובות אלה מהווים סיכון פיננסי משמעותי אם עתודות הגז לא תהיינה בהיקף הצפוי. סיכון נוסף הוא החמצת ההזדמנות להשקיע באנרגיות מתחדשות. מסיבות אלה, חברות בינלאומיות מהססות להשקיע בבלוקים ימיים שעליהם יש מחלוקת בין לבנון לישראל. בהינתן שמגזר האנרגיה של לבנון והמסגרת הרגולטורית שלה אינם מפותחים עדיין, יש לחוקק חוקים נוספים כמו חוק נכסי נפט, חוק קרן הון ריבונית וחוק לחיפושים על היבשה על מנת לחזק את האמון סביב ההשקעה בלבנון, להבטיח שקיפות ולהניח יסודות משפטיים וממשלתיים מוצקים לניהול משק האנרגיה.
למעשה, האתגרים שעשויים לבלום את התפתחות פוטנציאל הגז של לבנון טמונים במערכות מוסדיות ומנהליות חלשות, שיוצרות פער בין הצהרות הממשלה לבין התוצאות בפועל. פיתוח של תגליות פוטנציאליות עשוי לסייע ללבנון לצמצם את גירעון האנרגיה המקומי ואת התלות ביבוא מוצרי נפט אבל רק אם יתממש מודל של חיפוש, הפקה ומימוש כלכלי, כזה המבוסס על סטנדרטים בינלאומיים ומומחיות טכנית.
אם תרצה ממשלת לבנון לזרז את ההתפתחות של משק הנפט והגז במדינה, עליה להגביר את השקיפות ולהפסיק לגבש מדיניות אנרגיה המתייחסת למדינה כאל "אי אנרגיה" על ידי קידום שיתוף פעולה עם מדינות שכנות. בהקשר זה, ארה"ב ואירופה צריכות להמשיך ולתווך בעניין תיחום 858 הקילומטרים הרבועים של השטח הימי בין לבנון לישראל, על מנת שתוכלנה שתי השכנות לחבור יחד בפרויקטים משותפים של חיפוש והפקה. כמו כן, עדיף לה ללבנון שתימנע מחלוקת הכנסות עתידיות מנפט וגז כסובסידיות אנרגיה, משום שסובסידיות תורמות להקצאה שגויה של משאבים, לעיוות מחירי האנרגיה ולצבירת חובות בקנה מידה גדול. ישנה חשיבות רבה במימון אוניברסיטאות וצוותי חשיבה בלבנון שיאפשר להם לערוך מחקרים ולהפיק דוחות בנושא אנרגיה כדי להעלות את המודעות הציבורית לנושא פיתוח האנרגיה ובטיחות צנרת ההובלה.
אין ספק, בפני לבנון וסוריה ניצבים גם מכשולים וגם סיכויים טובים. פתרון סכסוכים, דיאלוג ושיתוף פעולה בשתי המדינות יכולים לתרום לפיתוח מגזרי האנרגיה שלהן ולמשוך משקיעים זרים לסביבה. למרות הסיכויים הגבוהים, יש עוד החלטות בסיסיות שצריכות להתקבל.