בליווי מוזיקת רקע מוקלטת זולה ולצד עובדים בסרבלים, התכנסו בתחילת השנה בכירים ב- Rio Tinto Group וגורמים מונגוליים רשמיים בעומק של קילומטר מתחת למדבר גובי הקפוא, לרגל פתיחתו של אחד ממכרות הנחושת התת-קרקעיים העשירים בעולם. ארבעה עשורים של הכנות קדמו לחגיגה הזאת.
אויו טולגוי, בדרום מונגוליה, טיפה צפונה מהגבול עם סין, הוא גורם חיוני במאמצים של 'ריו' להיגמל מהתלות בעפרות ברזל (עפרת ברזל היא עפרה הכוללת סלעים ומינרלים מהם ניתן להפיק באופן כלכלי ברזל מתכתי) ולהתחיל להשתמש גם בנחושת, המתכת שעומדת בבסיסו של המעבר לאנרגיה דלת פליטות. המתכת האדמדמה הזאת היא גם מרבץ עצום והתהפוכות התאגידיות, הפוליטיות והטכניות שהיא מייצרת הן מעין קדימון לעתיד הבעייתי שצפוי לה.
עם הביקוש הגואה לנחושת, גובר הסיכוי שהיא תופק ממכרות דומים למכרה שנפתח בערבה הצחיחה במונגוליה: אתר יקר, מורכב מבחינה טכנית, ששוכן מחוץ לתחומי השיפוט המסורתיים של הנחושת ופועל בפיקוחן של ממשלות ששומרות בקנאות על המשאבים הטבעיים שלהן.
"יש לנו פה משבר אדיר", אומר דאג קרווין, אחד הגאולוגים הראשונים שעבדו במרבץ שנקרא לימים אויו טולגוי, או 'גבעת הטורקיז', על שם הסלעים באזור, שמוכתמים בנחושת מחומצנת. "אין מצב שנוכל לספק בעשר השנים הקרובות את כמות הנחושת שנדרשת להתנעת המעבר לאנרגיה דלת פחמן ולנטרל את פליטות הפחמן. זה לא יקרה", מוסיף קרווין, שנהיה מאז גאולוג יועץ עצמאי. "מה לעשות, כרגע לא מגלים ולא מפתחים מרבצי נחושת בכמות הנדרשת".
אנליסטים ב'ווד מקנזי' מעריכים שבעולם העתידי דל הפליטות, יחסרו כשישה מיליון טונות של נחושת עד העשור הבא. זה אומר שעד אז, יצטרכו להיכנס לפעולה 12 מכרות בסדר גודל של אויו טולגוי.
אבל אין, פשוט אין מספיק מכרות חדשים, קל וחומר מכרות בהיקף הנדרש, וככה נוצר פער: ב- BloombergNEF מעריכים שהתיאבון לנחושת צרופה יגדל ב-53% עד 2040, אבל האספקה מהמכרות תעלה ב-16% בלבד.
חברות הכרייה המובילות לא עומדות בחיבוק ידיים
במשך עשור היה הענף שקוע בחשבון נפש תחילת שנות האלפיים, שנים שהתאפיינו בעודף ההיצע שעוררה העלייה בביקוש בסין. אבל עכשיו העסקאות חוזרות לשולחן והקונים מעוניינים במתכות "ירוקות". המחסור הצפוי דרבן את חברת 'גלנקור' לעוט על 'טק ריסורסז בע"מ', יעד נחושת נחשק, והוביל להצעת המחיר חסרת התקדים שהציעה חברת הכרייה המובילה 'ניומונט קורפ' לעמיתה האוסטרלית 'ניוקרסט מיינינג בע"מ', בעסקה שהוסיפה מטילים, אבל גם נחושת, לרשימת הייצור שלה. 'תשלובת בי.אייץ'.פי בע"מ' השלימה לא מזמן את הרכישה של יצרנית הנחושת 'אוז מינרלז': העסקה הגדולה ביותר שלהם זה עשור ויותר. אבל שום יוזמה כזאת, גם אם תעלה, לא תשנה את המאזן העולמי הכולל.
כאב ראש גדול מדי
שלא כמו קניית מכרות, בניית מכרות היא עדיין כאב ראש גדול מדי. המחירים לא מזהירים ובטח שלא מכסים את העלויות הגבוהות. גם סיכונים לא חסרים. באויו טולגוי למשל, הבנייה הייתה כרוכה בהוספת מבוך תעלות בטון באורך של 200 ק"מ אל המכרה הפתוח ובבניית כבישים, נמל תעופה, מערכת הולכת חשמל ותשתיות מים. שלא נדבר על הקנטינה הגדולה ביותר במונגוליה, שמשרתת כ-20 אלף עובדים. כמו כן, במונגוליה מקווים שבסוף תצא להם מזה גם תחנת כוח.
וזאת לא הצרה הגדולה ביותר, כי למרות מאמצי החיפוש הגבוהים שמושקעים לאחרונה, החברה לא משקיעה מספיק והממצאים בדרך כלל קטנים ובאיכות נמוכה. אחוז המתכת במחצב נמוך יותר ובכדי להגיע לאותן רמות הפקה, נדרשים יותר מאמצים (ובזבוז). התגלית החשובה האחרונה, יש יגידו, חלה לפני כעשור: הפרויקט המשולב 'קמואה קקולה' ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בבעלות 'אייבנהו מיינז' של רוברט פרידלנד.
"המכרות הולכים ומתיישנים, נהיים עמוקים יותר ואיכות המחצבים הולכת ויורדת. תוסיפו לזה את הסיבוכים שנובעים מהצורך להתנהל בהתאם לשינוי בדרישות איכות הסביבה. ובל נשכח את הסיכון הפוליטי" טוען דייוויד רדקליף, מנהל כללי ב'גלובל מיינינג ריסרץ".
דברי ימי מדבר גובי
הגאולוג קרווין סקפטי בגלל הניסיון הרב שצבר. הצוות שלו הוא זה שגילה לפני יותר משני עשורים את המרבץ הענקי שמשך לימים את 'ריו טינטו' למונגוליה.
הוא הגיע אל אולן בטור ב-1996 כדי לחפש נחושת באסיה, מטעם פרידלנד, בעקבות פגישה מקרית עם גאולוג מונגולי בסין. שנים ספורות לפני כן מונגוליה עוד הייתה מדינת לוויין סובייטית. מדובר בגן עדן לגאולוגים, ככה הבטיחו לו, עם פוטנציאל מזהיר, כולל סביב אויו טולגוי שבדרום, אזור שהתגלו בו מחשופי סלע כבר באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת.
'מאגמה קופר', שלימים ענקית הכרייה 'בי.אייץ'.פי' קנתה אותה, התחילה לחפש מחצבים במדבר גובי כבר באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. כשאנשיה החליטו למקד מחדש את מאמציהם, קרווין דאג לשריין את רישיון החיפוש באויו טולגוי. זה היה רגע של "סערה רבתי", לפי פרידלנד. הוא התקדם מהר ועד מהרה הניב הקידוח תגלית של נחושת בדרגה גבוהה, בקנה מידה מהגדולים בעולם.
היקף התגלית, והקידום העיקש של פרידלנד, האיש שרכש את המוניטין שלו בשנות ה-90 של המאה הקודמת בזכות מרבץ הניקל הענקי במפרץ וויזי, משכו תשומת לב וב-2006 'ריו טינטו' החלה להיות מעורבת בחברה של פרידלנד.
"היה ברור שזה בדיוק סוג הפרויקטים שהחברה מחפשת: רמת טייר-1 (ספק מפקח על הספקים שתחתיו), שטח גדול, תוחלת חיים ארוכה, עלות תפעול נמוכה. אטרקטיבי", אומר דייוויד פטרסון, שמונה למנהל החברה במונגוליה ב-2010.
אבל היו גם מכשולים בדרך. 'ריו' התחילה להגדיל את חלקה בחברה ופרידלנד ניסה למנוע ממנה השתלטות עוינת בצעד הגנתי מסוג 'גלולת רעל'. לשווא, כי ענקית הכרייה האנגלית-אוסטרלית גברה על המהלך הזה. פרידלנד, שזוקף לזכות עצמו את המכרה הפתוח ואת השלב הראשון בכרייה, קיבל תשלום נכבד ועזב.
רגולציה מול אינטרסים של חברות פרטיות
גם במגעים עם ממשלת מונגוליה התחוללו סערות והמכרה הגיע לכותרות המקומיות. העסקה, שהעניקה למונגוליה 34% במכרה, כולל תשלום, וגם ריביות, מהרווחים בעתיד, נראתה פתאום פחות נדיבה כשההתרחבות נתקלה בעיכובים והתברר שהפרס הנחשק הולך ומתרחק.
התוצאה הייתה עסק ביש, המימון היה מפוקפק והפתרון שנמצא ב-2015 עזר לאחראי הנחושת בזמנו, ז'אן-סבסטיאן ז'אק, להתקדם לתפקיד המנכ"ל בשנה שלאחר מכן. העיכובים נמשכו עד שלהי 2019: קשיים טכניים הקפיצו את העלויות של המכרה התת-קרקעי ליותר מ-7 מיליארד דולר, שליש יותר מהתכנון המקורי.
"שני הצדדים נופפו באיומי עזיבה", אמר פטרסון, שבשלב זה כבר עזב את 'ריו' וצפה במהלכים מבחוץ. "לא קניתי את זה לרגע". הסכסוך נפתר בסופו של דבר כשב-2021 הסכימה החברה למחוק את החוב של ממשלת מונגוליה, בסדר גודל של 2.4 מיליארד דולר.
אבל אפילו בדמוקרטיות עשויה לשרור אי-הסכמה בסוגיות קריטיות, החל בעול הכלכלי וכלה בשימוש במים ובפסולת. "אין לי ספק שגם בעתיד יהיו ויכוחים", אמר אויון ארדנה בריאיון ל'בלומברג'.
באופק מסתמנות גם בעיות אחרות. ממשלת מונגוליה רוצה ש'ריו' תבנה תחנת כוח עבור המכרה, במקום להשתמש בחשמל שמקורו מעבר לגבול, בסין. אנשי הממשלה מעוניינים גם שהנחושת תזוקק על אדמת מונגוליה, במקום שתישלח במשאיות מחוץ לגבולותיה. מדובר ברעיון יקר שמצריך הרבה מים, והחברה לא מתלהבת ממנו, בלשון המעטה.
דרישות מסוג זה מוכרות לכל חברות הכרייה המובילות, כי הארצות הרלוונטיות מנסות לייצר ערך נוסף על אדמתן, להגן על המשאבים ולהגדיל את ההטבות הכספיות: צ'ילה למשל מנסה לערוך שינויים בדרישות המס, כדי לכסות הוצאות חברתיות בוערות; סכסוך עם הממשלה בפנמה אילץ את חברת 'פירסט קוואנטום' לעצור את הפעלת המכרה 'קוברה פנמה'.
המתכת האדמדמה הזאת היא גם מרבץ עצום והתהפוכות התאגידיות, הפוליטיות והטכניות שהיא מייצרת הן מעין קדימון לעתיד הבעייתי שצפוי לה
אתגרים טכניים של כרייה חדשנית
וזה לא הכול. הסיפור של אויו טולגוי מייצג את הקשיים הטכניים הגוברים שניצבים בפני חברות הכרייה. גם מכרים פתוחים היסטוריים, כמו צ'וקיקמאטה, המכרה הצ'יליאני בן מאות השנים שדרבן את המהפכן האגדי ארנסטו צ'ה גווארה לצאת למאבק, נמצאים במגמה תת-קרקעית.
אויו טולגוי, שלפי התחזיות יהיה מכרה הנחושת הרביעי בגודלו בעולם כשיגיע להפקה מלאה, עושה שימוש ב-block caving, שיטה מורכבת לקבלת גישה אל מרבצים עמוקים. זה כרוך בחפירות מתחת לגוף המחצב וביצירת רווחים מעליהן בעזרת פיצוצים, כדי שהמחצב יקרוס מטה לתוך משפכים ויגיע למפלס מתחתיו. שם אוספים אותו, מרסקים ושולחים אל פני השטח במסועים.
מדובר בדרך חסכונית לכרות מרבצים גדולים ועשירים פחות מאלה שהיו בעבר, והיא צוברת פופולריות, אבל הטכניקה הזאת היא עדיין בגדר אתגר. ב-'ריו' גילו כבר בשלב מוקדם שהנחושת קורסת יותר מדי בקלות. ובל נשכח את ההשקעה הראשונית הנכבדה.
"אפשר לספור על כף יד אחת את חברות הכרייה שפועלות כך", אמר האנליסט הוותיק גלין לוקוק מסידני.
באאטר מ'ריו' צופה עתיד מזהיר. הוא טוען שמחלוקות בנוגע ל"חוזי כריית-יתר" הן דבר שכיח וסבור שההתנסות של החברה באויו טולגוי לא חריגה במיוחד. הוא גם מאמין שאי-יציבות מדינית במקום אחר לא תעכב את אספקת הנחושת. אבל האופטימיות שלו היא לא נחלת הכלל.
לא מדובר רק בצ'ילה, שמנסה להכניס תיקונים במדיניות הכספים בנוגע לחברות כרייה, אלא גם בפרו, ארץ שכבר מזמן נחשבת גורם מרכזי בגל הבא של הפקת נחושת. ענף הכרייה במדינה ספג מהלומות במסגרת התסיסה החברתית המתמשכת. בשלהי מרץ החליטה 'ריו' למכור מניית שליטה במכרה פרואני לחברת 'פירסט קוואנטום'.
"דבר אחד השוק לא צפה: הקשיים שתערים עליו דרום אמריקה. האי-וודאות מצד צ'ילה, וזמן רב גם מצד פרו, הקפיצו את המורכבות לרמה שהשוק לא ציפה לה והמצב הזה לא נפתר" מספר רדקליף.
הבעיה כיום היא שייתכן שהמרבצים הגדולים הבאים ידרשו סיכון גבוה מאוד, מעבר למה שמתאים למנהלים של חברות הכרייה הגדולות. ועוד לפני כן, תידרש עלייה גדולה בהוצאות על חיפוש.
"מונגוליה הייתה מיקום הרפתקני. כנ"ל הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו אבל אין מנוס. בלי המאמץ הזה, אין שום סיכוי לעבור לאנרגיה ירוקה. זאת פנטזיה"
"זה דומה למה שראינו בשנות ה-90 של המאה הקודמת. הייתה אז השקעת חסר עצומה, הרבה כסף הלך לבום הטכנולוגי של ה-Web 0.1, ואז באה האורבניזציה בסין, התעוררה דרישה גדולה והענף היה בהלם, לא היו מוכנים לזה", אמר ג'ון סטובר, מנהל תיק השקעות בסינגפור. "כולם יודעים מה קורה, אבל זה לא מביא לתוצאות בשטח".
פרידלנד, שנותר אחד הכוחות המחויבים ביותר בענף הכרייה, מסכים. הוא מזהיר שקשה מאוד לקצר את משך הזמן שכרוך ביצירת מכרים חדשים, גם עם השקעה בחיפושים שמניבה מרבצים. "אויו טולגוי כבר בן עשרים שנה והוא נמצא בחיתוליו. לא משנה אם מחיר הנחושת הוא 3 דולר או 30 דולר לליברה, אי אפשר להאיץ את התהליך בצורה משמעותית".
למותר לציין שקיימות אפשרויות אחרות: מחזור או שיטות אחרות להפקת נחושת ממחצבים בדרגה נמוכה או אפילו מפסולת מכרות. BHP, Rio וחברות אחרות הימרו על טכנולוגיות מתקדמות, אבל לאור הביקוש הנוסק, שום טכנולוגיה לא תשנה את המאזן.
"לו היו משיקים אותה בכל פרויקט ברחבי העולם, זה היה נותן לנו חצי מיליון טונות נוספים", אמר האנליסט קרל פירמן מ'ווד מקנזי'. הוא מעריך שפער האספקה השנתי יהיה גבוה פי 12 עד העשור הבא.
שיטות אחרות, עתידניות יותר, כמו השימוש ברובוטים ומיקרואורגניזמים תת-קרקעיים כדי להפיק יותר תועלת ממרבצים לא נגישים או בדרגה נמוכה, נמצאות בשלבים מוקדמים עוד יותר.
ב'ריו' מקווים כמובן להרוויח מכל התפתחות, לאור הביקוש הגובר שמקפיץ את המחירים, לצד השיאים בתפוקת הנחושת של אויו טולגוי. בשלב זה, לפי תחזיות החברה, המכרה ייכנס לרשימת המובילים.
אבל מה לעשות, המעבר לכלכלה 'ירוקה', הרחבת הרשתות וייצור אנרגיה דלת פחמן במטרה לעמוד ביעדי האקלים העולמיים דורשים תוספת של הרבה מכרות כמו אויו טולגוי.
"מונגוליה הייתה מיקום הרפתקני. כנ"ל הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו", אומר פרידלנד. "אבל אין מנוס. בלי המאמץ הזה, אין שום סיכוי לעבור לאנרגיה ירוקה. זאת פנטזיה".