הסיכוי לעסקה, גם אם חצי מוצלחת, שתאחד בין תאגידי הנפט הלאומיים היריבים בלוב נדמה כמכרה זהב עבור חברות הנדסה וניהול פרויקטים בעוד מפעילי הבארות ממהרים לפתוח מחדש את השדות והנמלים המושבתים.
חלק מחברות הנפט הבינלאומית (IOC) וביניהן תאגיד האנרגיה הבריטי בי.פי. וחברת הנפט האירופית 'של', זנחו את תכניות החיפוש בלוב, בעוד מפעילי בארות כמו 'אני', 'טוטאל', או-אם-וי, 'רפסול' ו-'ווינטרשל' הגבילו את פעילותם למאגרים ימיים, אם היו להם כאלה, או צפו בדאגהבמתקניהם היבשתיים מותקפים או נזנחים מטעמי בטיחות.
מנהלי פרויקטים שפעלו בלוב עד מלחמת האזרחים יצפו בכל זאת לעמוד בראש התור לעבודה על מנועי משאבות הלחץ, קווי הנפט, הנמלים ותחנות הכוח. אם השלום יגיע, לעסקני הנפט של לוב יש תכניות גדולות.
בחירתה של צרפת לתמוך במזרח במאבק נגד האיסלאמיסטים עשויה לשים את החברות הצרפתיות, למשל 'שומברגר', בעמדה טובה כדי לשריין חוזים לאחרי המלחמה. 'אגוקו', היחידה המזרחית של חברת הנפט הממשלתית, לדוגמה, חושבת ששדרוגים ועבודות שיקום ממוקדות עשויות להכפיל, ואף יותר מכך, את תפוקת הנפט במקבץ השדות מסלה-סריר בדרום מזרח הארץ, העומדת היום על 130,000 חביות ליום.
לחברת הנפט 'וואחה', במרכז בקעת סירת, יש תכניות, שהושהו בגלל המלחמה, להגדיל את התפוקה מ-350,000 חביות ליום לחצי מיליון.
באשר לחברות הפקת הנפט הבינלאומיות, כולן למעט 'ווינטרשל' ו'גזפרום' שותפות במיזם שהסכמו נחתם בטריפולי עם חברת הנפט הממלכתית. כל סיום של יריבות הנפט בין המזרח למערב טומן בחובו תקווה שההשקעות יתחילו להניב רווחים.
מדובר בהשקעות מורכבות, תוצר של חוזים שנחתמו מול מועמר קדאפי כאשר ביטול הסנקציות ב-2004 אפשר לחברות הנפט הבינלאומיות לחזור אל המדינה. השילוב בין מחירי נפט טובים, האיכות הגבוהה של הנפט בלוב ותנאי הקרקע הנוחים יחסית במדינה אפשרו לדיקטטור לנהל משא ומתן קשוח בפגישות שערך עם בכירים באוהלו. כך עסקאות החיפוש וההפקה בלוב התאפיינו בתנאים מצוינים למדינה.
אחרי שלוב אולצה לשלם פיצויים לנפגעי הפיגוע בלוקרבי, קדאפי דרש תשלומים נוספים והרווחיות של חוזים רבים עוד הלכה וירדה. באופן לא מפתיע, חלק מהחברות השותפות במיזם חיפשו דרך מוצא, ובמיוחד שותפותיה של חברת הנפט הממשלתית במיזם המשותף עם וואחה בבקעת סירת, 'קונקו פיליפס', 'מרתון היל' ו'הס' האמריקאיות. תפוקת הנפט של 'וואחה', 350,000 חביות ליום, הפכה אותה למפעילת הבאר הגדולה ביותר בבקעה. אבל השדות שנכללו במיזם נסגרו ברובם בשנתיים האחרונות ופתיחתם תלויה בהסכמה על העסקאות בין ממשלת טוברוק לבין ממשלת האחדות, הנתמכת על ידי המערב, בטריפולי.
המיליציה ששולטת בראס לנוף וא(ל)סידר, שני מסופי הייצוא של הבקעה שנסגרו בחודשים האחרונים, פועלת בשיתוף עם הממשלה בטריפולי וכוחות "השחר של לוב", ולפי הסכם מה-29 ביולי תקבל תשלום כדי לפתוח אותם מחדש (ככל הנראה הועברו אליה כבר 40 מיליון דולר).
אך לא די בכך כדי שהנפט יתחיל לזרום. השדות עצמם נמצאים בשליטת כוחות "הכבוד של לוב" הפועלים עם הממשלה היריבה בטוברוק. או-אם-וי האוסטרית, 'טוטאל', 'פטרו-קנדה' ו-'ווינטרשל', שגם להן אינטרסים בבארות הנפט של בקעת סירת, עומדות בפני אותם עיכובים.
במערב, 'אני' האיטלקית ו'רספול' הספרדית חייבות גם הן לטפל בעניינים הפוליטיים לפני שהמיזמים המשותפים הגדולים שלהן יהיו זמינים להפקה וייצוא עם חברת הנפט הממלכתית, בשדות אל-פיל והסהרה בהתאמה. במקרה הזה, "השחר של לוב" שולטת בשדות ו"הכבוד של לוב", באמצעות בעלי בריתה בזינתן, שולטת בקווי הצינורות.
מהתבצרות להתקדמות
גם אם יפרוץ שלום, החזרת השדות לפעולה לא תלויה רק בו. בעיה נוספת היא אם המיליציות יסחטו את חברת הנפט הממלכתית, או את הממשל בטריפולי לפני שיפתחו את השסתום.
גם חברות הנפט הבינלאומיות וגם המיליציות החמושות עצמן נושאות עיניהן לאיברהים אלג'דראן, מפקד המיליציה של "משמר מתקני הנפט" ששולטת בא(ל)סידר, ראס לנוף וזואטיניה. לאנשי "משמר מתקני הנפט" אין שום התמחות בהנדסה או בתפעול נמלים, אך לדבריהם ביטחון הנמל מגיע עם מחיר, לא רק בשכר, אלא גם בתשלום מיוחד, אשר באופן רשמי נועד להפגין תמיכה במסירותם. זה היה מונח המפתח בהסכם של המשמר עם הממשלה בטריפולי שנערך בתיווך האו"ם.
כעת, כשהתשלום בוצע, ניתן לצפות שקשת המיליציות הלוביות ידרשו את אותם תשלומים מיוחדים. יו"ר חברת הנפט הממלכתית, מוסטפה סנאללה, בראיון לפטרוליום אקונומיסטה הפנה אצבע מאשימה לעסקה עם ה"פושע" אלג'דראן. חרה לו בעיקר שאלג'דראן יקבל תשלום כלשהו בעוד מועצת הנשיאות הממשלתית להסכמים לאומיים מעכבת כספים שחברת הנפט הממלכתית זקוקה להם להגברת ייצור הנפט. באמצע אוגוסט, הצליח כלי שיט להעמיס חלק מהנפט המאוחסן בזואטיניה, אבל עדיף לחברות הנפט הבינלאומית לא לפתח ציפיות לשיפור גדול בתחזיות.
המקרה של 'ווינטרשל', שהייתה היצרנית הרביעית בגודלה בלוב, וייצאה 85,000 חביות ליום מבקעת סירת, הוא דוגמה מייצגת. ההפקה בשמונה הבארות שלה חודשה לאחר ההתקוממות ב-2011, אבל נעצרה ביולי 2013 בהסגר הנמלים הראשון של אלג'דראן בנמל זואיטינה, המוצא העיקרי של החברה. עוד לפני שהסיר אלג'דראן את הסגר בקיץ לאחר מכן, כבר הטילו מיליציות אחרות הסגרים חדשים ואיתם תביעות לכסף וטובות הנאה. העימותים שככו בספטמבר 2014, והחברה זכתה לשוב ולשאוב משדה א-סרה, והצליחה להפיק רק מחצית מהתפוקה כשמיליציות "השחר של לוב" פתחו במתקפה על נמלי הנפט בדצמבר.
הצוותים הזרים של 'ווינטרשל' פונו ובעוד מכת חטיפות פקדה את טריפולי הנשלטת בידי המיליציה, הצוות הלובי המצומצם של החברה עבד מהבית. משקיעים רבים הזדהו עם הניסוח באתר החברה: "רוח האופטימיות וההתחלות החדשות ששררה בשנה הראשונה אחרי המהפכה בה הופל משטרו של קדאפי, התנדפה כליל".