בשנת 2024 יוכפל כושר הייצור של תחנת הכוח האטומית בבושהר שלחוף המפרץ לשני ג'יגה-ואט. כמה שנים אחר כך ייכנס לפעולה עוד כור של 1 ג'יגה ואט. אולי לא רק בתחום הזה, איראן מתקדמת יפה בהגשמת השאיפות הגרעין האזרחי שלה. מי שמאפשרת את כל זה היא רוסיה, שהחברה 'רוסאטום' שבבעלותה היא שבונה את שני המפעלים.
התכניות של רוסיה ושל איראן בתחום האנרגיה לא נעצרות בכורים. 'לוקאויל', חברה פרטית אך מפיקת הנפט השנייה בגודלה ברוסיה, וכן 'גזפרום' שבבעלות המדינה, שתיהן קיבלו אישור מטהרן להשתתף במכרזים של מיזמי חיפוש והפקה. 'לוקאויל', שמקווה לפתח את השדות אב-טימור ומנסורי שבמערב איראן, אומרת שהמדינה היא "אזור היעד שלנו כרגע". 'גזפרום', שלאחרונה הכריזה על תכניות להולכת חשמל מארמניה לצפון איראן, חתמה כבר על עסקאות ראשוניות לפיתוח השדות שנגול וחשמה-קוש.
הכניסה הזאת לתוך איראן היא רק חלק ממגמה רחבה יותר – העלייה המתמדת של ההשפעה המסחרית, הדיפלומטית והצבאית של רוסיה במזרח התיכון ובצפון אפריקה. מלוב ועד לשדות הנפט האיראניים, משוק הגז הטורקי ועד למגזר האנרגיה של מצרים, חברות רוסיות מזיזות עניינים, מקבעות במסמרות בריתות ותיקות ומשיגות דריסת רגל שלפני עשור הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. תמיכתה של מוסקבה בשלטון אסאד בסוריה משכה לא מעט תשומת לב, אבל קידום האינטרסים של רוסיה נעשה בנחישות ובהרחבה.
העסקה שסגרה רוסיה עם אופ"ק הייתה סימן לבאות: הוכחה יוצאת דופן לדיפלומטיית הנפט באזור. בלי שיתוף פעולה של רוסיה, ערב הסעודית לא הייתה מסכימה לקצץ בתפוקה. ההסכם היה בהסכמת ולדימיר פוטין ומוחמד בן סלמאן. ועם זאת, רוב האנליסטים חשבו שרוסיה תגלם את ממלכת הכסילים ותמשיך להפיק בשיעור שיא. אבל לא כך היה: רוסיה עמדה בהתחייבויות שלה ובכך השיבה מעט מהאמון בין שתי המדינות שהיחסים ביניהן מתוחים בדרך כלל.
ההסכם עם ערב הסעודית – שנולד מתוך הצורך המשותף למחירי נפט גבוהים יותר – הוכיח את המיומנות של רוסיה באסטרטגיה שלה במזרח התיכון וצפון אפריקה. כל אחת מהמדינות תומכת בצד אחר מהצדדים הנצים בסוריה, והברית בין רוסיה לאיראן מציבה אותה, מבחינה גיאופוליטית, במצב של סכסוך עם ריאד. אבל מבחינת הקרמלין, זה עניין עסקי בלבד. "מוסקבה מבקשת להצטייר באזור כמדינה פרגמטית, נטולת אידיאולוגיה, מהימנה, מבינה עניין ושלא מתעסקת בשטויות", כתב דימיטרי טרנין, ראש מרכז קרנגי-מוסקבה ולשעבר קולונל בצבא רוסיה, בנייר עמדה שכתב על מטרותיה של רוסיה במזרח התיכון.
רכבת המטרות
האינטרסים המסחריים של רוסיה מעולם לא פיגרו אחרי הדיפלומטיה שלה. זה לא עניין חריג – ממשלות אחרות מכניסות ומוציאות את סוחרי הנשק שלהן מהאזור, גם במהלך ביקורים רשמיים של בכירים במדינות. אבל רוסיה מסתכנת במקומות שמדינות אחרות עדיין חוששות מהם. בלוב, מוסקבה הרוויחה הרבה מאוד מהבלבול שבעמדת המערב וכעת היא מגבה את הפרלמנט המזרחי ואת המנהיג הצבאי חליפה בלקאסם חפתר, אל מול ממשלת האחדות של טריפולי, שאותה מגבה האו"ם. רוסיה מתכננת גם בניית בסיס של הצי במזרח לוב. חברות רוסיות שואפות לקחת חלק במגזר החיפוש וההפקה הלובי (ל'גזפרום' כבר יש נוכחות). 'רוסנפט' חתמה לאחרונה על עסקה עם תאגיד הנפט הלאומי לשאיבת נפט.
שאיפות תאגידיות
'רוסנפט', שאותה מנהל החבר הקרוב של פוטין, איגור סכין, הייתה ערנית במיוחד להזדמנויות שמתגלות באזור. בסוף השנה שעברה, קנתה החברה שלושים אחוז החזקות בפיתוח שדה זוהר הענק במצרים (עוד מדינה מזרח תיכונית ש'רוסאטום' סימנה למיזמי אנרגיה גרעינית). בעיראק, שם 'לוקאויל' כבר החלה להפיק בכמויות גדולות בדרום, החלה 'רוסנפט' לקדוח בפברואר האחרון. היא הכריזה גם על תכניות להתחיל בשיווק נפט גולמי כורדי. במקרה נדיר של השקעה בכיוון ההפוך, 'רשות ההשקעות הקטארית' (יחד עם 'גלנקור') הסכימה בדצמבר לקנות מהממשלה הרוסית 19.5 אחוזים של 'רוסנפט'.
'גזפרום', שנחשבת לעיתים קרובות כלי שרת בידי מדיניות החוץ הרוסית, מתקדמת לאט אבל בטוח. חברת הבת שלה, 'גזפרום נפט', מחזיקה נכסים במגזר החיפוש וההפקה בעיראק הפדרלית וגם בזו הכורדית. בלוב יש לה החזקות 49 ממניות 'ווינטרשל' באגן סירט (שבו שולט בגיבוי רוסי צבא המזרחי של לוב). בשנה שעברה, חרף תקופה של יחסים מתוחים, טורקיה ורוסיה הסכימו לעסקה חדשה להנחת צינור, עסקה שלפיה 'גזפרום' תספק בסופו של דבר 31.5 מיליארד מטר מעוקב לשנה של גז טבעי. הייצוא לטורקיה הגיע כבר ל-25 מיליארד, כמחצית מהצריכה במדינה. 'גזפרום' מתכננת להתחיל בהנחת הצינור החדש בקיץ הקרוב.
מה מטרתה של רוסיה בכל זה? גיאו-אסטרטגים מזהים את תכנית העל להחזיק בבסיס של הצי בסוריה, כזה שייפגע בשאיפות האמריקאיות להיות מעצמת על יחידה ולהגביר את מכירות כלי הנשק (לאלג'יר, מצרים, איראן, עיראק וסוריה שהוכיחו כבר כוח קנייה משמעותי), או במילותיו של טרנין "ליצור ציר שותפויות בין טהראן לקהיר" ובה בעת "לשמור על קשר עם ישראל" ולטפח יחסים פרגמטיים עם מדינות המפרץ. אם כן, נסיגת ההשפעה האמריקאית באזור בשנים האחרונות סייעה לרוסיה לא מעט.
קבלת פנים חמה מדי
אמנם כמעט כל המשטרים הערביים מקדמים בברכה את הקשרים הכלכליים והמסחריים עם רוסיה, אבל לא כולם מרוצים מהניסיונות של מוסקבה לחזק את השפעתה הצבאית והפוליטית במזרח התיכון. ההתערבות בסכסוך בסוריה לביסוס אסאד וכן התמיכה הגלויה בגנרל חליפה בלוב מייצגות דרגות שונות של מעורבות.
עאבדל בארי, עורך האתר ראי אל-יום, אומר שיש ערבים שרואים בפלישה הרוסית "הד למה שקרה בעבר עם ארה"ב והמעצמות הקולוניאליות מאירופה ומארה"ב. למעשה, את ארה"ב לא אוהבים וברוסיה לא בוטחים".
נקודת מבט נפוצה אחרת היא שהנוכחות הרוסית מתקבלת כאיזון השליטה האמריקאית, כפי שהיה כאן בימי המלחמה הקרה. כשהנשיא סאדאת גירש את היועצים הסובייטים ממצרים ב-1972, הפך האזור למגרש המשחקים של המערב. כיום, טוען החוקר לאביב קמהאווי מירדן, הבעיה היא ש"ערבים רבים שמתנגדים עקרונית למערב מגיבים להתערבות הרוסית כאילו ברית המועצות הידידותית והשותפה האידיאולוגית עדיין קיימת. הם מסרבים להאמין שרוסיה היא מעצמה אימפריאליסטית בדיוק כמו ארה"ב". יום יבוא ותוצאות המלחמה בסוריה יוכיחו להם שלא כך הדבר, הוא מוסיף.