כשמדינת ישראל התקבלה ב-2010 כחברה ב-OECD , היא התחייבה להמשיך לשפר את איכות הסביבה בארץ. התחייבות זאת כוללת, בין יתר האמצעים, חיזוק של מדיניות והחקיקה הסביבתית בהתאם לדירקטיבות האירופיות. אחרי כמעט שבע שנים, מעניין לנתח את התוצאות: האם איכות הסביבה השתפרה במדינת ישראל, והאם המדיניות הארצית בתחום הסביבתי דומה למה שמקובל באיחוד האירופי?
העבודה הרצינית וההשקעות המאסיביות של התעשייה בתחום הסביבה כדי לשפר את טכנולוגיות היצור ולהתאים את התהליכים ומתקנים להכנסת הגז הטבעי למשק, מניבה פירות יפים. לפי הנתונים שמפרסם המשרד להגנת הסביבה, פליטות תחמוצות חנקן ותחמוצות גופרית מתעשייה וייצור חשמל הצטמצמו ב-34 אחוזים בין 2012 ל- 2015, פליטות החלקיקים פחתו באותה התקופה בחמישים אחוזים. פליטות הפחמן הדו-חמצני ירדו בכ-17 אחוז (ראו בגרף 1). אחד הסימנים לכך שאיכות הסביבה איננה עניין פשוט ושעדיין יש לאן להתקדם הוא עלייה של חמישים אחוזים בפליטות מתאן וזאת בשל שימוש גובר בגז טבעי. בתופעה הזאת אנחנו נתקלים ברחבי העולם כולו ונראה שהממשלות כבר מטפלות בהסדרתה.
בנוסף, השוואה של ההתייעלות הסביבתית בין ישראל לאירופה בתחום כמו זיקוק נפט ומוצריו מדגישה שבמספר מזהמים חשובים, התעשייה הישראלית נמצאת ברמה אפילו יותר טובה יחסית לחברותיה האירופיות. (ראו טבלה 1 : פליטות NOx, חלקיקים ו-CO בישראל הן רק 40 אחוז, 17 אחוז ו-64 אחוז מהכמות שנפלטת בבתי הזיקוק באירופה – יחידה: גרם מזהם לטון נפט גולמי מזוקק).
וכיצד נראית תמונת המצב של המדיניות הסביבתית הארצית? התשובה הרבה יותר מורכבת. על פניו נראה שמדינת ישראל התאימה את עצמה לדירקטיבות אירופיות. למשל החוק אוויר נקי מתבסס על הדירקטיבה IED -Industrial Emission Directive וכל מפעל בישראל צריך לקבל היתר פליטה. ההיתר דורש מהמפעל להישאר מתחת לסף פליטה לאוויר כפי שמפורט במסמכי ייחוס של איחוד האירופאי BREF – Best Available Techniques Reference Document.
ניתוח עמוק ומקצועי מגלה שהשיטה הישראלית מחמירה הרבה יותר מהמקובל בעולם המערבי – מה שמעמיד את החברות הישראליות במצב של תחרות בלתי הוגנת.
בעוד מפעל באירופה יכול להחליט איזו טכנולוגיה יתקין על מנת להפחית את הזיהום (מתוך הטכנולוגיות היעילות שמפורטות ב-BREF), המפעלים בארץ מחויבים, לפי חוק אוויר נקי, להשתמש בטכנולוגיה המיטבית ביותר ("Best in class of the Best Available Technologies").
הבדל זה מאוד משמעותי ובעייתי, לא רק משום שהדרישות מחמירות יותר, אלה גם כי הטכנולוגיה המיטבית ביותר לא תמיד מתאימה למתקני הייצור הנוכחיים במפעל. בדרך כלל, הטכנולוגיה המיטבית מאפשרת להגיע לערך הפליטה הנמוך ביותר אך ורק אם מדובר במפעל חדש, ולא כשמתייחסים למתקן יצור קיים. וכך, במספר רב של אותם מסמכי ייחוס, ניתן למצוא דיונים על ההבדלים שאפשר לצפות בין Existing installations ו- New plants.
יש גם מצבים רבים שבהם שימוש בטכנולוגיה המיטבית להפחתה מרבית הפליטה של מזהם מסוים מביאה לעלייה בפליטות של מזהמים אחרים. דוגמה ידועה בנושא של "השלכות רוחב" הינה האיזון בין תחמוצת חנקן (NOx) ופחמן חד-חמצני (CO). בתהליכים תעשייתיים רבים, פליטות של שני המזהמים האלה קשורות זו בזו – ירידה ברמת הפליטה של ה- NOx מעלה את רמת הפליטות של ה-CO . וכך, דרישה להתקין את הטכנולוגיות המיטביות כדי להגיע לערכי פליטה הנמוכים ביותר בשני המזהמים באותו זמן היא חסרת משמעות.
באיחוד האירופי מקובל לקבוע היתרים יעילים ומאוזנים על בסיס דיונים שקופים ומקצועיים בין הרשות הסביבתית לבעלי המפעל (כולל תהליכים של הערכת עלויות ומנגנונים של השגה מנהלית). לפי הדירקטיבה IED ניתנות למפעל ולרשות הסביבתית ארבע שנים להכין היתר פליטה חדש – טווח הזמן בישראל קצר הרבה יותר. אין ספק, היה עדיף שבישראל נפעל באופן דומה.
