שדרוג משק האנרגיה הישראלי על בסיס תשתיות התעשייה הקיימות

נתונים שפורסמו לאחרונה, מציגים תמונה מעודדת בכל הקשור להפחתת פליטות מזהמים בעשור האחרון בעקבות הגברת השימוש בגז טבעי בתעשייה, צמצום השימוש בפחם לייצור חשמל והשקעות התעשייה במערכות להפחתת הפליטות. על-אף שהמדינה עשתה כברת דרך לצמצום הזיהום, נראה כי אנחנו בדרך לנחלה, אך לא למנוחה.

קרוב ל-30 שנה חלפו מאז החלו מדינות העולם המפותחות במציאת פתרונות להפחתת פליטות גזי חממה, ומאז הסכם פריז ב-2015 כמאתיים מדינות, בהן ישראל, התחייבו למצוא דרכים להתמודד עם הפגיעה הסביבתית. כך, מדינות כמו גרמניה, בריטניה וצרפת מגדילות בהדרגה את נתח שוק האנרגיות המתחדשות ומקדמות תחבורה חשמלית. עם זאת, כששיעור ייצור החשמל מפחם בגרמניה, מדינה מובילה בענף, עומד כיום על  עשרות אחוזים ברור כיום שהדרך להשגת היעדים מאתגרת.

החזון הירוק של מעבר לאנרגיות נקיות ראוי וישים, אך שימוש באנרגיות מתחדשות בלבד אינו יכול לספק כיום את דרישות העולם, הצרכנים והביקוש הגובר לאנרגיה זמינה. קחו למשל את קליפורניה, שבדומה לישראל הציבה יעדים שאפתניים ולא ריאליים לאנרגיה מתחדשת כאשר עקב גלי חום קיצוניים, נותקו כחצי מיליון תושבים מחשמל לאחר שמתקני האנרגיה הסולארית והאגירה לא הצליחו לספק את צרכי המדינה.

נראה שגם באיחוד האירופי מבינים זאת במיוחד לאור המלחמה באוקראינה ומשבר האנרגיה שבא בעקבותיה, המעבר לאנרגיות מתחדשות בלבד לא יביא בהכרח למימוש היעדים הסביבתיים תוך הבטחה של אספקת אנרגיה זמינה לכל שימוש וכל אזרח. לכן נעשה שימוש בסל פתרונות המשלב בין היתר אנרגיות מתחדשות, דלקים ביולוגים, דלקים עם תקני פליטה מחמירים ומימן, שהוא פתרון בר קיימא. כך לאחרונה, פרסם האיחוד תכנית אסטרטגית לקידום "משק מבוסס מימן" ששמה דגש על המימן כמקור אנרגיה חליפי שיסייע בהפחתת גזי חממה עד 2050. תכנית זו, שמצטרפת ל-Green New Deal, תכנית האב בתחום הסביבתי, נועדה לשמור במקביל על אספקת האנרגיה ועל משק כלכלי פועם. גם גרמניה הודיעה לא מזמן כי תשקיע כתשעה מיליארד יורו ויותר עד 2030 בהגדלת השימוש במימן כאנרגיה נקייה, שתאפשר לה לעמוד ביעדיה הסביבתיים ולהתנתק בהדרגתיות משימוש באנרגיה מזהמת.

כדאי לשים לב, שמדינות האיחוד וגרמניה בפרט, השכילו להבין שבכדי לחסוך זמן יקר וסכומי עתק ניתן יהיה להשתמש בתעשיות הפטרוכימיות ובתשתיותיהן הקיימות כדי להקים תעשיית מימן מתקדמת.

בישראל הדבר צריך להיות דומה. כדי לעמוד ביעדים המבורכים והשאפתניים שהוצבו, עלינו להיות מציאותיים: צריך לשלב בין הפתרונות הקיימים בעולם האנרגיה. תשתית התעשייה הישראלית הינה הבסיס לתעשיית העתיד – מתקדמת ונקייה שתסייע בהגשמת היעדים הסביבתיים. כך לדוגמה, במקום לקדם מהלך פופוליסטי של סגירת בתי הזיקוק והכנסת אלפי עובדים למעגל האבטלה שרק גדל, הסבו בין היתר את תשתיות המפעל הקיימות לתעשיית מימן. הרעיון לסגור תעשיות קיימות ובמקומן לצאת למסע אינסופי, בירוקרטי ומזהם של הנחת תשתיות וצנרות ברחבי הארץ הוא פסול ולא יתרום מאומה למשק המקומי.

זאת ועוד, שימוש ביכולות האחסון הקיימות של התעשייה, יפתור את בעיית אגירת האנרגיה, שעולה במכרזי ייצור החשמל האחרונים ויקטין את השימוש בסוללות הליתיום שאינן ניתנות למיחזור ומהוות מפגע סביבתי כבד. כך, בניגוד לאגירת חשמל בסוללה, שנותנת פתרון קצר טווח, ניתן יהיה לאגור אנרגיה בטכנולוגיות אגירה עתידיות ולאחסן כמויות גדולות, בין השאר של מימן נקי, לטווח ארוך ולאפשר זמינות ליצרני האנרגיה ולצרכנים.

אמנם כיום, טכנולוגיות האגירה עדיין בפיתוח ויצור מימן הוא פתרון יקר יחסית ביחס לחלופות הקיימות, אך מדובר בהשקעה ארוכת טווח – סביבתית, כלכלית ותדמיתית. בדומה למדינות העולם, תמהיל האנרגיה הישראלי צריך לכלול בתוכו פיתוח יכולת אגירת אנרגיה ואמצעים נוספים כמו מימן כמקור אנרגיה נקי שיפחית את הפגיעה בסביבה.

מונחת בפנינו ההזדמנות של WIN-WIN: השימוש במימן במתקני התעשייה הפטרוכימית, בצנרת של הולכת הדלקים ובמכלי האחסון שכבר פרוסים בישראל יצמצם את הפגיעה בסביבה, ישדרג את התעשייה המסורתית ויחסוך כספי ציבור רבים. וחשוב לא פחות, ימצב את ישראל כמובילה במאבק נגד שינויי האקלים.